כמעט כל תושב אילת שראה את הכתבה בערוץ 12 על התינוק הקטן קאי שהיה רק בן תשעה ימים כשמחבלים פרצו לקיבוץ נירים והרסו שם כל חלקה טובה, זיהה את אימו איימי, בת אילת. טלפון בהול שקיבלתי ביום למחרת שידור הכתבה ממלכי אלון, המורה המיתולוגית האילתית לחינוך גופני, לא השאיר אצלי מקום לספקות. "ראית את איימי?", היא אמרה לי בהתרגשות, "היא הייתה תלמידה שלי. אני חייבת להשיג את מספר הנייד שלה, חייבת לדבר איתה ולשאול אותה לשלומה", הבהירה לי המורה המודאגת, וכמי שלמדה גם היא על ברכיה של מלכי המיתולוגית, השגתי גם השגתי את מבוקשה, כשעל הדרך לא ויתרתי גם על כתבה.
תשע שעות אימה
איך נשארים בממ"ד קטן תשע שעות? איך שורדים שש שעות מתוך כל השעות האלו לא רק בחדר הקטן אלא בחדר שאפוף כולו עשן כי המחבלים דאגו להצית את הבית והעשן נכנס לממ"ד ומאיים לחנוק את השוהים בו. איך מצליחים בכל השעות האלו לעמוד הכי צמוד שאפשר לדלת הממ"ד ולא לעזוב את הידית כדי שהמחבלים לא יצליחו להיכנס לממ"ד ולטבוח בבני המשפחה ששהו בו? אבל יותר מכל אלו, השאלה הגדולה היא איך הצליחו איימי ובעלה להציל את התינוק קאי, שהיה רק בן תשעה ימים כשמחול השדים הזה התחולל 1באותה שבת הנוראית? קוראים לזה הישרדות וזה בדיוק מה שעשו בממ"ד איימי, בעלה וסבתא דבורה, תושבת אילת שבסך הכל הגיעה לחגוג עם המשפחה את ברית המילה של קאי הקטן. בכל פעם כשבני הזוג הבחינו שאין בקרבת חלון הממ"ד מחבלים הם היו מניחים את קאי על עדן החלון, פותחים את החלון ומאפשרים לו לנשום ולו לזמן קצר אוויר נקי מבחוץ, ממהרים לסגור את החלון בכל שנייה כשמישהו התקרב. בכל הזמן הזה היו סביבם מחבלים ואפילו ניסיון ירי לעבר חלון הממ"ד כשרק בנס הכדור לא הצליח לחדור את זכוכית המיגון של חלון הממ"ד. בכל הזמן הזה הם שמעו את קולות האימה בחוץ, שמעו איך מיקי, כלב הפינצ'ר הקטן של סבתא דבורה נשרף בחיים, יבבות נוראיות אותן לא מצליחה דבורה להוציא מראשה. גם גופותיהן החרוכות של שתי חתולות המשפחה נמצאו בהמשך בחוץ. ככה הם שרדו וככה הם הצילו את חייו של קאי הקטן שאמנם נזקק לטיפול רפואי לאחר שחולצו מהממ"ד, אבל היי- הוא שרד, כמה קטן ממש כמו גדול.
מקום מקסים ופסטורלי
איימי נולדה באילת. גדלה והתחנכה בעיר, כאן עסקה בצעירותה במשך שנים בתחום הקארטה אצל המאמן בני רון ולימים שילבה בין אהבתה זו לבין אהבתה האחרת למשחק הסופטבול ואף הגיעה מהקבוצה האילתית לנבחרת ישראל. איימי אהבה את אילת ולא עזבה אותה, ואם היא נראית לכם מוכרת, אולי פגשתם אותה בכפר השעשועים שם עבדה לא מעט שנים ואולי נתקלתם בה כמורה לחינוך גופני בבית הספר היובל, או ימין הרצוג. בסופו של דבר גם במקרה של איימי האהבה ניצחה. היא הכירה בבאר שבע את בעלה אוריאל, מדריך קפוארה והידרותרפיסט, שעלה ארצה בגיל 10 עם משפחתו לנירים. עד לפני שנה ושלושה חודשים גרו השניים באילת מתוך כוונה להישאר כאן עד שאיימי תקבל את הקביעות שלה משרד החינוך. ברגע שזה קרה ארזו השניים את הפקלאות ועברו לקיבוץ נירים שם גרו הוריו של אוריאל, מתוך רצון להעניק לילדיהם לכשיבואו את היופי והשקט הפסטורלי של המקום המיוחד על גדול עזה. אלא שהמציאות טפחה בשבת השחורה ההיא על פניהם. ימים אחדים אחרי המקרה ולא לפני שקאי הקטן קיבל טיפול רפואי בבית החולים הגיעו איימי, בעלה והתינוק למלון המלך שלמה כאן הם שוהים עם מרבית חברי הקיבוץ שפונו גם הם למקום מבטחים. עבור איימי חזרה העיר אילת להיות שוב הבית, שוב המקום החם והבטוח. "מרגע שהגענו לכאן כולם רק מנסים לעזור. במלון יוצאים מגדרם כדי לעזור בכל מה שרק צריך. אנשים מכל הארץ מתקשרים ומציעים עזרה, דואגים ועוטפים. אחרי הכתבה בטלוויזיה מישהי התקשרה למלון וביקשה שיקשרו בינינו. מאחר ואין לנו במלון מיקרוגל, היא קנתה לנו סטריליזטור חשמלי, כדי שנוכל לחטא את הבקבוקים של קאי ושמיכה. דברים מדהימים שהם לגמרי לא ברורים מאליהם. אחרי שהצלחנו לטפל בניירת ובחידוש כל המסמכים הדברים נעשו קלים יותר". את הכלבה הפרטית שלהם שהביאו איתם לאילת, הם העבירו לבית של סבתא דבורה בעיר "כי היא קצת הרסנית והעדפנו לא להביא אותה איתנו למלון, וחוץ מזה אחרי שאמא איבדה את כלבה האהוב, חשבנו שזה יהיה טוב עבורה שלא תישאר לבד. אחרי ימים אחדים נדרשה דבורה לעלות לסייע לבתה השנייה שילדה גם היא והכלב עבר לפנסיון בעיר.
כשעזבתם את אילת לנירים לא חשבתם שיש בהחלטה מידה של סיכון?
"ידענו שיש מידה של סיכון אבל יש ממ"ד ומיגוניות בכל פינה, בית הספר בו אני מלמדת כולו מוגן, כשאת חיה שם את מתרגלת ולא חיה בתחושה של סכנה ממשית. נהננו בקיבוץ מחיים נפלאים, רוגע, קהילה מקסימה ותומכת, יש לנו חברים נהדרים, היה לי טוב בבית הספר בו לימדתי, בסך הכל החיים היו טובים ופסטורלים. בהתחלה חשבנו על זה הרבה אבל לי היה ברור שאם אני עוזבת את אילת זה רק למקום קטן ושקט ונירים ענה על הדרישות. מי חלם שדבר כזה יכול לקרות? כשאת שם את מתרגלת לחיים בהם אזעקה זה לא משהו חריג. אז רצים לממ"דים ויש המון כוחות ביטחון ואת מרגישה עטופה ובטוחה. ימים אחדים לפני המקרה גם התקבלנו לחברות כך שהכל היה ורוד. עכשיו כולנו כאן במלון, מנסים לחזק אחד את השני. אתמול אנשים הורשו לחזור לקיבוץ לארוז מהבתים כמה דברים ולחזור. לנו לא איפשרו אפילו להגיע לבית כי הוא בסכנת קריסה. אנשים צילמו לנו אותו דרך החלון. הצליחו לחלץ לנו כמה דברים קטנים ביניהם מנורה שקנו לקאי במתנה והיא היתה איתנו בממ"ד. הרבה דברים נשרפו ומה שלא נשרף כבר לא ראוי לשימוש. כל הדברים הסנטימנטלים כבר אינם".
מה על אלבום החתונה?
"הוא היה בארון אבל שלחו לנו תמונה של הארון פתוח ואין בו את האלבום כמו גם הרבה דברים אחרים שאינם. לשמחתנו הצלם התותח שלנו יצליח לשחזר לנו את האלבום".
בדיעבד, מצטערים שעזבתם?
"למרות שטוב וכיף לי בנירים אילת תמיד חסרה לי, אבל אני לא מצטערת. אנחנו מאוד מקווים שיום אחד נוכל לחזור לקיבוץ שיהיה מקום בטוח. קשה לי להאמין שמישהו יחזור אם הביטחון לא יובטח".
כמעט שלושה שבועות אחרי היום הנורא ההוא, אתם מצליחים לעכל את מה שעברתם?
"זה לא נתפס. אנחנו עדיין מנסים להבין מה ואיך זה קרה במקום שהיה תמיד עטוף בכוחות ביטחון שנתנו תחושה שכלום לא באמת יכול לקרות".
היה שלב בממ"ד שחשבתם שלא תשרדו את זה בשלום?
"אני די בטוחה שבשלב מסוים אמרתי שאני חושבת שנמות או שלא נצא מזה אבל לאורך כל הזמן הזה לא איפשרנו למצב להוריד אותנו. היינו בראש של צריך לעשות ולפעול כדי שנצליח לשרוד עד שיגיעו להוציא אותנו. גם ביום יום אנחנו אנשים שעושים ולא מחכים שיעשו בשבילנו. היינו לאורך כל הזמן בקשר עם חברי הקיבוץ בקבוצת הווטסאפ, כולם ידעו בדיוק מה המצב שלנו. החבר'ה של קבוצת הכוננות שמו עלינו דגש ולמרות שלא יכלו להגיע אלינו, הם הגנו עלינו מבחוץ עד שיגיעו כוחות החילוץ ואנחנו מודים להם על שעזבו את המשפחות שלהם והגיעו להגן עלינו. יש בקיבוץ עוד המון בתים שנהרסו. עדיין לא שמענו את כל הסיפורים, אנחנו לא באמת יודעים עדיין מה קרה בתוך הבתים. לצערנו גם אצלנו יש הרוגים וחטופים, כולל זוג שכנים בבית שהיה ממוקם מאחורינו שנחטפו".
מה הלאה?
"נכון לעכשיו אנחנו במלון עד סוף נובמבר אלא אם יוחלט להאריך את השהות שלנו. היום אמורה להתקיים במלון שיחת קיבוץ ואולי נדע קצת יותר. מבחינתנו אנחנו מאוד רוצים להמשיך במקום בו היינו, עם הקהילה שלנו. קאי הפך להיות התינוק של כל הקיבוץ וכולם מאוד מחזקים אותנו. טוב לנו עם החברים החדשים ומאוד היינו רוצים שקאי יגדל בסביבה הזו. בינתיים יש לנו זמן איכות עם קאי ולי יש את חופשת הלידה שלא יכולתי לתאר לעצמי איי פעם שככה היא תיראה".
עד כמה כבת אילת, את גאה בתפקוד של תושבי העיר בזמן הזה?
"כשאנשים קולטים שאני אילתית הם לא מבינים איך הגעתי לקיבוץ נירים ולמה? אני זוכרת בתור ילדה איך כל העיר מתגייסת תמיד לעזור לאנשים שהיו מגיעים לכאן בכל פעם שהיה מבצע צבאי או פעילות צבאית. זוכרת כילדה שלא ממש הבינה מה קורה, איך אנשים היו ישנים באולמות הספורט וכולם היו מגיעים לעזור להם ולדאוג להם. אני מאוד גאה באילתים, תמיד הייתי גאה".
עדיין שומעת את זעקות הכלב שנשרף בחיים
שלושה שבועות מאז השבת הקשה, סבתא דבורה, מורה פרטית נערצת לאנגלית לא מצליחה לחזור לעצמה. אז נכון שאין מאושרת ממנה שמשפחתה שרדה בחיים את התופת ונכון שרק עכשיו בתה השנייה ילדה גם היא ודבורה אמורה להיות מאושרת, אבל עמוק בפנים דבורה של היום כבר לא אותה דבורה שלפני יום שבת ההוא. "מאוד קשה לי לישון. המון דברים רצים לי כל הזמן בראש ואני לא מצליחה לעצור את זה. אני שומעת כל הזמן את הצווחות של הכלב שלי מיקי שנשרף בחיים, פינצ'ר קטן שהיה לי כמו ילד. אני כל הזמן נזכרת במאורעות היום הזה ואני בסך הכל רציתי להיות עם המשפחה שלי בברית המילה של נכדי". בזמן שכל מפוני הדרום, ובעיקר המפונים מישובי העוטף, קיבלו סיוע מיידי, דבורה נפלה בין הכסאות. מצד אחד היא היתה שם בתופת והיתה חייבת גם היא עזרה, מצד שני, כשביקשה, נדחתה בעדינות כי היא בעצם אילתית. אז נכון שהיא כבר נפגשה פעם אחת עם פסיכולוגית, אבל רק בשבוע הבא יגיע התור שלה לפסיכיאטר, משהו שהיא כבר הייתה חייבת שיקרה הרבה קודם ועדיין לא דיברנו על השאלה האם ביטוח לאומי יכיר בה ויתגמל אותה כנפגעת העוטף למרות שבפועל היא גרה באילת, אבל לגמרי לא מסוגלת לתפקד. מי שהייתה בית ספר לאנגלית של אשה אחת והיתה מקבלת בכל יום שבעה תלמידים ברצף לא מסוגלת לחשוב איך תצליח לקבל עכשיו אפילו תלמיד אחד, אבל איזו ברירה יש לה? כעצמאית היא הרי חייבת להתפרנס ממשהו. 37 שנים היא חיה באילת, מעולם לא היתה צריכה עזרה, אבל הפעם המצב גדול עליה. "אני בת 60, אמנם כרגע לא נזקקת ועדיין אני חייבת לחשוב איך אני ממשיכה לחיות ואיך אתפרנס? כולם מבקשים ממני טפסים ואישורים ואין לי מושג איך אני מתחילה עם זה בכלל ואיך אני רצה להשיג את כל מה שהם מבקשים ממני. למפונים יש את כל הטיפולים שצריך, את כל העזרה ואני נופלת בין הכסאות. כולם אומרים לי די, נגמר, את חייבת לצאת מזה, לחזור לשיגרה אבל איך אני אמורה לשכוח הכל ולהמשיך כאילו כלום לא קרה?תשע שעות היינו סגורים בממ"ד, שש שעות נשמנו עשן, רק המחשבה שכל כך הרבה שעות עברו ואף אחד לא הגיע להציל- השאירו אותנו למות שם בשריפה עם תינוק בן ימים בודדים, ורק במזל שרדנו. לשמוע את הכלב שלי, הקטן שלי, שישן איתי בין הסדינים, נשרף חי, אז כן, אני כועסת. אני רואה היום מישהו על אופניים יש לי צמרמורת כי המחבלים רכבו על אופניים. אני לא מסוגלת לאכול אוכל חם כי האדים שיוצאים מהאוכל מזכירים לי את העשן. ראיתי בבית החולים דברים שבחיים לא אשכח, איך אוכל לחזור איי פעם להיות מי שהייתי? איך אפשר לשמוח על מזלנו כשאני יודעת שיש הרבה אנשים שהיו במצב כזה ולא שרדו בחיים? היום אני רק רוצה להגיע לאילת בחזרה, להיכנס לים ולשחות כי זה מרגיע אותי ועושה לי קצת טוב. קשה לי. קשה לי".
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
