פרסומת
דלג

אנטי-פתי

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 4/5/2011 20:56 ● ערב ערב 2496
על הדבש ועל העוקץ. שני עניינים מקומיים: האחד כולו מצוינות וטעם טוב, האחר - תמצית כל מה שרע כאן. מבט על שניהם נותן תמונה שלמה של מי אנחנו וכיצד אנחנו נראים מבחוץ
אנטי-פתי

עוף החול



תמונת כתבה
שווה לחזור. ה'אבאלאנש' של 'פאגו פאגו'


'מעריב' פרסם במהלך החג את מוסף 'הכי טובים', שחוגג עשור. ריכוז מנומק של אנשי המקצוע, המקומות והעסקים המובילים בתחומם. למוסף הזה מוניטין ושם מצוינים, שכן מקום ברשימות המצומצמות שלהם לא ניתן לרכוש בכסף. בהתחשב בעובדה שאילת אינה עיר של רופאים ועורכי דין, לא היינו מצפים למצוא את עצמנו מככבים במוסף כלל, ועל כן נשמח לבשר כי לפחות בקטגוריה אחת - מלונות, אילת זוכה לקטגוריית דרוג נפרדת. בהעדר אלטרנטיבות, נסתפק בדרוג הפנים עירוני. בראש הרשימה מלון 'דן', עם מילים חמות לשף המיתולוגי אופיר קדם, שזוכה לתואר "הנכס הכי יקר של המלון". מסתבר שהדרך לצמרת עוברת בקיבות המדרגים. לצדו ה'רויאל ביץ'' בגלל הרומנטיקה, 'הילטון מלכת שבא' בגלל העיצוב המוקפד והמהפכה בחדר האוכל שמקבלת את הסופרלטיב "גורמה על", ו'הרודס פאלאס' בגלל היחס לילדים. עוד במומלצים: 'קלאב מד קורל ביץ'' בקטגוריית 'הכל כלול' ו'רויאל גארדן', דווקא בגלל שהוא לא. אישית היו צריכים לכלול לטעמי גם את 'אגמים', אבל אותי לא שאלו. עם זאת, גם הערות לשיפור היו: ב'דן' מומלץ לשפצר את חדר ההפעלה המאכזב לילדים, ב'רויאל ביץ'' יזכו הילדודס לחדר מושקע, אבל שם יקפחו אותם דווקא בתחום הקולינארי. ארוחת הערב של ה'רויאל גארדן' זכתה לתואר המפוקפק "מומלץ להמיר באחת המסעדות בעיר". ה'קלאב מד' זכה לתואר "לא זול", אבל מה עוד חדש תחת השמש, אז זהו, שכשכמעט התייאשנו מלמצוא סיבות נוספות לגאווה מקומית, הגענו אל קטגוריית המתוקים, שם, לצד עשר הקונדיטוריות הטובות בארץ, דורגו גם עשר המנות האחרונות שהכי שווה לחזור בשבילן. ומי ברשימה? אכן מותג אילתי וותיק – ה'אבאלאנש' ('מפולת שלגים') של 'פאגו פאגו': "קצף של מסקרפונה וג'ינג'ר בין שכבות של ביסקוויט אגוזים וברנדי בעיטור סירופ מנגו ופטל שחור בחמאה...עם הטעימה, מתגלה בכל רגע טעם נוסף מפתיע". גם אנחנו מופתעים – לטובה. אילת? גסטרונומיה? מנות בלתי נשכחות? ועוד בתחום הפטיסרי (מתוקים), מאז רונן דברת בלוך שפילצן את אילת כפי שטרם ידעה והתרסק מיד אחר כך בתל אביב, לא נשמע כדבר הזה במקומותינו. מאחר והמסעדה פתחה ממש כרגע את שעריה מחדש, בתום שיפוץ מאסיבי, יצאתי לשם השבוע על מנת לחגוג את ימי ההולדת הסמוכים שלי ושל חברי הוותיק הלורד אריסטו ומסתבר שטוב עשיתי, שכן מחמאות מגיעות לעדי ורונן, גם בתחומים נוספים. ראשית המבנה המרשים, שעיצובו במתכת ובטון מחמיא לפינת המרינה בה הטיל עוגן לתמיד. המרפסת בקומה השנייה עוד תהפוך לאחת הפינות האולטימטיביות לבראנץ' עירוני. כנראה בסגנון איטלקי ובמחירים עממיים. מענה ל'אגאדיר' ו'אנג'לינה' הסמוכות - מעניין אם הצעד הזה ישלח את 'ישרוטל' לפתוח אותן גם בצהריים - אלא שלא רק ממון רב הושקעו ב'פאגו פאגו' החדשה, גם טעם טוב, שחודר פנימה אל תוך המסעדה, שם עשה ג'וש, אותו אדם שאחראי על עיצובה של ה'ג'ינג'ר' הוותיקה, עבודה ראויה לציון על איפוקה החם. להצליח לשלב חום יוקרתי במסגרת עיצוב מינימליסטי, זוהי משימה למקצוענים. ג'וש עומד בה בכבוד, והמסעדה החדשה היא פשוט מקום נעים ונוח, עם נגיעות אוריינטליות ומרקם תאורה מושלם, לערב לא מתנדנד בעליל, על שפת המים. לא נעים לומר. עשו שם תל אביב הקטנה. מאחר ובענף הטעם השאירה בי ה'פאגו פאגו' זכרונות מרף גבוה למדי, אפשר להודות שבאתי אליה עם ציפיות. תוסיפו לכך את עובדת היותה לא כשרה, ואת המוסדות העירוניים הוותיקים שעליה להשתוות לרמת טיפולם בפרודוקטים, וכעת גם את העיצוב המחייב, ותקבלו מבחן שקל לא להצטיין בו. ה'פאגו פאגו', ספויילר, עושה כן בכבוד. עם סידורי סושי יצירתיים במיוחד, שיד אמן עושה בהם, מרק מיסו מדויק וסביצ'ה רעננה ביוגורט עדין, נותר רק לשפצר דווקא את המנה האחרונה של שלוש קציפות מוס שוקולד בטעמי חלב, מריר ולבן, שלא סיפק את תאוות המתיקות של מכור שוקולד שכמותי. ואכן ב'פאגו פאגו' משנים ומנסים כל הזמן, שזה בהחלט מעניק נופך של מעודכנות למוסד שמלווה אותנו כבר למעלה מעשרים שנה. כך למשל התבשרנו כי מנת ה'אבאלאנש', אותה מנה זוכה של 'מעריב', עברה כבר שני מקצי שיפורים, והיא עומדת להגיע בגרסתה הרביעית, הפעם בליווי קיווי, לאור סיום עונת התותים. יש למה לחכות. מנות אקספרימנטאליות כמו מנת פסטה שחורה מדיו תמנון, יצאה בחוץ מפני טעמו הבלתי אקסטרימי של החיך הישראלי. רק באילת ניתן למצוא זוג עם תינוק בן פחות משנה בעריסה, אוכלים ארוחה רומנטית, תוך שהם נוזפים באורחים על כך שהם מפריעים לתינוק שלהם לישון. לשרוד במציאות ישראלית שכזו לפרק זמן כה ממושך ולהמשיך להתעקש על רף איכות, זו לא משימה מובנת מאליה. קל להתדרדר במדרון החלקלק של השגרה. רק מעטים משכילים להשקיע את שנדרש על מנת להמציא עצמם מחדש, כמו עוף החול. ה'פאגו פאגו', מצליחה בכך ומאתגרת על כן את המתחרות.


פרצופה של עיר


את התופעה המכוערת של נהגי מוניות שפשוט מסרבים לעמוד בשרוול המוניות שלפני השדה ולהמתין לתורם בסבלנות, אין צורך להזכיר. כול מי שטס לאילת נתקל בה. מה לא נכתב ונאמר על הגועל נפש הזה שמקבל את פני הטסים. בתל אביב ישנו סדרן, והעסק מתוקתק. באילת מעדיפים להמשיך להתלונן ולא לעשות מעשה ולהחליט על מימון של כל התחנות לסדרן, שיהיה מקובל על כולם. במקום זה מעדיפים להתלונן ולהאשים "קומץ של עשבים שוטים, שהורס לכל השאר". אז זהו, שלא רק שמם של נהגי המוניות נהרס, אלא גם של אילת. עד לפני כמה חודשים, היו החצופים הללו רצים לראש התור ולוקחים רוורס בשרוול, בלי אלוהים, אלא שמאז שהותקנו במקום דוקרנים, הפך המנהג הזה למסוכן. נהג המונית שלקח אותי השבוע מהשדה סיפר על איזה חאפר שלא הכיר את הטריק החדש, לקח רוורס ממש בשבוע שעבר וגמר עם שני צמיגים מפונצ'רים. לאילתי זה כבר לא היה קורה. מה שכן, התופעה לא מוגרה, וממש כמו זנות, שרק עוברת מקום ולעולם נשארת, גם העבריינים הללו פשוט עברו לצד הכביש, בצמוד לשרוול, משם הם צועקים לנוחתים, כמו בשוק, להעביר אליהם את המזוודות ולדלג על שאר הנהגים שממתינים לתורם. כשזה קרה לי השבוע, פשוט רתחתי ועשיתי את מה שאני נוהג לעשות כשאני נתקל במשהו מקומם. שלפתי את ה'אייפון' שלי והתחלתי לצלם.



סרט הווידיאו שלפניכם מראה את נהג המונית שהזמין אותי רגע לפני, לעבור את הגדר ולדלג על התור. כששלפתי את המצלמה והתחלתי לשאול שאלות ואף הצגתי עצמי כעיתונאי, החל הלה להתהלך אנה ואנה בחוסר נוחות ממקום למקום, ומשהבין כי הוא מצולם - ויתר, נכנס למונית והסתלק מהמקום, לא לפני שהמונית בה נהג תועדה כשהיא חונה על שפת השרוול והכביש הראשי. מי שלא היה 'בר מזל' כמותו, היה נהג אחר שכבר היה בעיצומה של העמסת טייס צרפתי שטס איתי בטיסה (גם הוא העמיד את המונית על שפת השרוול). התעמתתי עמו, שפטו אתם את תגובתו המגומגמת והחליטו האם להאמין לטענתו כאילו מדובר בנסיעה מוזמנת, או בתירוץ בסגנון "הכלב אכל לי את השיעורים". התייר, שהבין בדיוק מה קורה גם בלי להבין מילה בעברית, נראה נבוך ומבויש. ובצדק. גם הוא אשם. מה שהפתיע אותי מעט, היתה העובדה שלא היה אף נהג מונית שהמתין בתור, שהיה אמיץ דיו להתעמת עם גנבי התור. כולם הבחינו במעשיהם ואיש לא פצה. אחד מהנהגים אפילו אמר שזה לא מפריע לו. אחר דווקא הודה שזו חוצפה, אבל עושה רושם שכולם מתלוננים ולא עושים. ניסיתי לברר האם זה בגלל שכולם נוהגים כך מדי פעם, אמרו לי שממש לא. שמדובר בקומץ. אז למה הם שותקים הקשיתי? "כי הם מכירים במי מדובר. הם מעדיפים לא להתעסק עם האנשים האלו. הנהגים שגונבים תורים הם התחתית של התחתית של האנשים שעוסקים במקצוע בעיר, הם אלו שידברו לא יפה לנוסעים, ירמו תיירים במחירים ויעשו להם רונדלים ברחבי העיר ללא צורך, הם אלו שהורסים את שמה של אילת ויש ביניהם גם אלימים". הדברים הללו אולי אינם נכונים במלואם על שני העבריינים שאני תיעדתי, אבל הרעיון בהחלט צלול וברור ואפילו ידוע ולא מחדש דבר. אוקיי, אז הבעיה מוכרת, ודוקרנים מסתבר הם מזור חלקי בלבד. מה עוד אפשר לעשות? פשוט ביותר: שילוב ידיים בין עיריית אילת למשטרת אילת יכול לחסל את התופעה. הרי גם פקחי העירייה וגם המשטרה חולפים במקום עשרות פעמים ביום. לו היתה יוצאת הנחיה מטעם מנכ"ל העירייה ומפקד התחנה, שכל מי שרואה נהג מונית מעמיס נוסעים על הכביש הראשי, יסמן לו מיד לגשת הצידה והיידה רפורט. זה ייקח בדיוק שבועיים למגר את התופעה. הכי פשוט היה לבקש מהנהגים המוניות האחרים להלשין, אבל זה לא יקרה. פקחים ושוטרים במינון גבוה יותר, שגם ירשמו דוחות, כי מישהו זימן את התופעה כדורשת טיפול, זה בטוח יעבוד, כי מה שכואב בכיס, מתיישב גם במוח קטן במיוחד.