פרסומת
דלג

שפוי זמני

מאת: ראובן זלץ למערכת ערב ערב באילת ● 4/5/2011 21:39 ● ערב ערב 2496
ראש הממשלה שלנו אמר השבוע: "האם העולם למד את לקחי השואה?". השבוע פורסם, כי כשליש מניצולי השואה שעדיין חיים בישראל, הם נזקקי רווחה וחיים בדוחק ובעוני. ואני שואל את ביבי ושרי ממשלתו המנופחת: "האם אתם למדתם משהו, איך אתם ישנים בלילה? פוליטיקאים קטנים - התביישו, נמאסתם". אך בישראל, הבושה כבר נעלמה, הציניות והפופוליזם שולטים, ואפילו מצעד הפועלים כבר איננו. עוד שבוע הזוי במדינת הדיבורים, התחמונים, על עצב שאין לו סוף ועל זיכרון קולקטיבי שהופך בעיקר לפרוטות פוליטיות שלא שוות שקל. על ניצולים עניים, רופאים במלכוד ומשפחה אחת על המדרכה. טור עצוב, בוטה וסוער, על המראה המשקפת את פרצופינו. שנזכה למצוות
שפוי זמני

תמונת כתבה


לא ניצלו מעוני


לקרוא ולהתפלץ, לשמוע ולהרכין ראש בבושה גדולה, לראות את התמונות ולדעת כי גם אחרי למעלה מ- 60 שנה, פליטי השואה אולי ניצלו מתאי הגזים, אך לא ניצלו מאיתנו, מהעוני, מהדלות, מהבדידות. בשבוע בו מציינים ברחבי העולם את יום השואה, בישראל חיים כ- 200 אלף ניצולי שואה, כרבע מתוכם מוגדרים נזקקי רווחה ועניים. כן, כי במדינת היהודים עברה החמלה מהארץ, הציניות שלטת ופוליטיקאים אדישים, ראוותניים, חסרי בושה, מדברים הרבה, מבלי להגיד כלום. ואני עמדתי בטקס, ביום ראשון השבוע, שמעתי, שוב, את העדויות מהתופת, פגשתי שוב את חברי ואשתו, שהצליחו להימלט מהמוות, הקימו משפחה לתפארת, ורק הממסד מתעלל בהם, לא מרחם, אטום, ארץ אוכלת יושביה, פליטיה וניצוליה. לשמוע את ראש הממשלה מדבר בפאתוס על הניצולים ועל העולם השותק והאכזר והאנטישמי ולשמוע על "לקח" השואה" האוניברסאלי. סליחה אדוני הראש ומה איתך, מה איתנו, מה איתם, עם הקשישים והעריריים, שניצלו מהשואה והפכו לעניים ולנזקקי רווחה, כאן, בארץ הקודש? האם אנחנו, אדוני ראש הממשלה, למדנו את הלקח, הפנמנו את התובנות? השבוע פורסמו עדויות קשות, בלתי נסבלות, על מצוקת ניצולי השואה, ההולכים ומתים מזקנה וחלקם - בחוסר כל. עדויות על בדידות, מכירת בתים, למען קבלת טיפול רפואי, קושי בלחיות חיים נורמטיביים. לקרוא אותם ולמות מבושה, ובכל יום מתים כ- 35 ניצולי שואה, כאן בישראל, מזקנה, ממחלה וחלקם עם לב שבור לרסיסים. ולדעת שיש כל כך הרבה כסף שנצבר, שנאסף בבנקים, בידי הממשלה, פיצויי עתק שהתקבלו בכל מיני רשויות, משרדים ולא נעשה דבר למען רווחתם של הניצולים הקשישים. שואה מוסרית, כך בדיוק ניתן להגדיר את הנעשה, והטיפול או חוסר הטיפול בניצולי השואה החיים עדיין בקרבנו. מדינה שכך נוהגת בניצוליה לאורך שנים ארוכות, איזה זכות קיום מוסרית יש לה? לבוא בטענות לעמים אחרים. לשמוע את שר האוצר, השחצן, הדמגוג, הציני, מדבר וכרגיל רק משתלח ולא אומר כלום. לשמוע ולהתחלחל. ובכל שנה, ביום השואה, מחליטה הממשלה לצאת ידי חובתה ולזרוק משהו לאותם ניצולים, לסתום את הפיות של כולנו, לעג לרש, פרוטות מעטות מדי, מאוחר מדי. וכשאתם נוסעים על חשבוננו לחו"ל, למלונות פאר ולמסעדות יוקרה, כשאתם יושבים בממשלה הגדולה והבזבזנית ביותר בהיסטוריה, רגע לפני שאתם הולכים לישון, זכרו את העניים מהגטאות, ששכחתם בדרך לכיסא המרופד. אתם פשוט מלכלכים את המרחב הציבורי של כולנו. נמאסתם. ואתם פוליטיקאים מאוסים, מה אתם למדתם מהשואה?

עדות מהבושה-מתוך כתבה שפורסמה ב-Ynet


ניצולת השואה ברטה שפורן, בת 91, נאלצת להסתייע באופן קבוע ב"עמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה", בית סיוע שעומד בפני תביעת ענק אם לא יפונה מיד מיושביו, וככל הנראה ייסגר בימים הקרובים. "המדינה שוכחת אותנו. אותי היא שכחה, ורבים שאני מכירה לא קיבלו עד היום מהמדינה את שמגיע להם. הרי היו הסכמים, וגרמניה שלחה את שהבטיחה, אבל המדינה השתמשה בזה למטרות אחרות". שפורן, אלמנה ללא ילדים, איננה מקבלת כספים מהביטוח הלאומי, משום שבעלה לא שילם עבורה את התשלום החודשי: "הוא חשב שהוא עובד ומשלם ואני לא צריכה, ולכן מה שנשאר לי אלה רק את השארים כאלמנה - 1,300 שקל לחודש".

דוקטור, אנחנו חולים


ראיתי את הרופאים המפגינים מול בניין הממשלה והכנסת, אנשים המצילים חיים על בסיס קבוע. מדינה בה עובד מטען ברשות שדות התעופה מרוויח יותר מרופא מנתח, זו מדינה חולה. מדינה בה עובד נמל אשדוד מרוויח יותר ממנהל מחלקה בבית חולים גדול, זו מדינה הזקוקה לטיפול נמרץ. ושוב, לשמוע את השרים, לראות את הקולות, לחוש בציניות, לשמוע בקול מחריש אוזניים את שתיקת ההסתדרות ועייני שחכם על חלשים ובעד חזקים. מדינה שבה רופא שלמד שבע שנים מרוויח שעתית פחות מעובד חברת חשמל, 'מקורות' או פקיד במשרד האוצר, זו מדינה ההולכת לקראת אבדון. זה כבר לא עניין מוסרי (ראו האייטם הקודם), זה עניין של חיים ומוות, כאן ועכשיו. כבר כיום קיים מחסור ברופאים, אחיות, שלא לדבר על הצפיפות הבלתי נסבלת, מחסור בציוד מודרני. לראות ולשמוע את צעקת הרופאים ולהתפלל - שנהיה בריאים. כי אותנו אף אחד לא סופר, אנחנו מגש הכסף של הפוליטיקאים. ואני זוכר ששר האוצר אושפז ואיזה טיפול מצוין הוא קיבל, מיד, כל הבדיקות, מנהלי מחלקות, ואם זה היה מישהו מאיתנו, כמה זמן הוא היה ממתין לטיפול. מערכת הבריאות שלנו חולה, בדיוק כמונו, החברה שלנו חולה, ומערכת הרפואה היא רק השתקפות כואבת למדינה שכבר מזמן הפסיקה לדאוג לאזרחיה. השבוע שוחחתי עם שני רופאים, לא מנהלים גדולים, רק רופאים, המטפלים על בסיס קבוע, בנו, בפשוטי העם, מנסים ככל יכולתם להציל אותנו, ובמידה מסוימת - גם אותם, ממחלת החברה הישראלית, אדישות, חוסר אכפתיות ואיש לעצמו יחיה, או ימות, תלוי במחלה הפנימית. לשמוע את שר האוצר ופקידים זבי חוטם במשרד האוצר מאשימים את הרופאים. לראות ולשמוע את סגן שר הבריאות, איש חסיד היה ועודנו, לראות את האנשים השולטים בחיינו, לראות, לשמוע ושוב, להתפלל שרק נהיה בריאים. כי אם שביתת הרופאים איננה מוצדקת, אני לא יודע כבר מה היא שביתה מוצדקת. בטח עוד כמה זמן יחליטו עובדי רשות שדות התעופה כי בא להם עוד קצת כסף, ישביתו לחצי יום את 'בן גוריון' ויקבלו את הכל. פרופורציות אמר לי פעם אבי ז"ל, פרופורציות. כנראה שאיבדנו אותם, ממזמן.

המשפחה על המדרכה


אין לי עניין להתחיל כאן שוב את הוויכוח על מחיר שחרורו של החייל גלעד שליט. אני לא מתיימר להיות ידען בטחוני גדול, בסה"כ רב סמל במיל'. אך בתחושותיי האנושיות, אין לי בכלל ספק כי גלעד שליט הוזנח, נשכח, ננטש, לא על ידי העם, אלא על ידי הפוליטיקאים, הממשלה, חברי הכנסת, הזחוחים, הצפונים במשרדיהם, רכבי השרד, מסעדות הפאר, הם לא רואים אף אחד ממטר, בטח לא את גלעד שליט. אך אומר כי הרטוריקה הביטחונית האומרת כי אם ישוחררו מחבלים, פתאום נקבל כאן מסעות הרג ורצח, הרטוריקה הזאת לא מקובלת עלי, שהרי כבר שחררנו אלפי מחבלים בעסקאות שונות ומשונות, והנה אנחנו עדיין כאן. אך לא זה העניין, ראיתי בערב פסח את התמונות הקורעות לב, של בני משפחת שליט, יושבים על המדרכה, בפתח ביתו של ראש הממשלה. ערב חג החירות, משפחה אחת קטנה, תמונה אחת המספרת סיפור שלם. ומשפחת נתניהו, שסעדה את ליבה, חגגה ושמחה, לא מצאה לנכון, אפילו לצאת לרגע, להגיד חג שמח למשפחה שנתנה את בנה למדינה וטרם קבלה אותו בחזרה. אנושיות כך אומרים, תמיד מתקבלת בברכה, מה היה קורה לביבי, לשרה או לשניהם ביחד, שבערב חג הפסח, ייצאו למשפחת שליט, ישוחחו, יעודדו, שיהיו לרגע אחד, בני אדם. שלא ישחררו את בנן ויבטיחו הבטחות, סתם אנושיות, חמימות, חיוך נוגה, מבט בעיניים. הבטתי במשפחה על המדרכה, בני משרת בצבא, הבטתי בהם, ודמעות הופיעו בעיניי. דמעות של צער ובושה, דמעות של כאב. אנושיות יא ביבי, לא מתים מזה.