פרסומת
דלג

פינה לי חביבה

מאת: מערכת ערב ערב ● 20/2/2013 16:01 ● ערב ערב 2590
למרות שהרומן שלהם עם העיר אילת נמשך כבר כמה עשרות שנים, לכל אחד מוותיקי העיר יש פינה אחת מיוחדת במינה. ערב יום אילת בחרו כתבי 'מה נשמע' כמה מוותיקי העיר, הלכו איתם יד ביד לפינה החביבה עליהם במיוחד ושמעו את סיפור חייהם. פרויקט מיוחד ליום הכי מיוחד של אילת
פינה לי חביבה

הים הוא חלק בלתי נפרד ממני"


מאת: רותם ג'קסון
צילום: נטף דהן


תמונת כתבה


אם תשאלו את אלי קדמי מוותיקי אילת איזו היא הפינה האהובה עליו, הוא לא יצטרך לחשוב פעמיים. הוא מיישיר מבט, מחייך ומשיב מיד- "חוף הדקל כמובן".
מי? אלי קדמי (77), גרוש ואב לשתי בנות, שרברב בפנסיה.
בכל צהריים הוא מגיע לאכול ב'חוף הדקל' כבר 10 שנים. "זה התחיל מתיקונים שהייתי עושה בחוף והמשיך לזמן הפנוי שלי", הוא מספר, "אני אוהב את האווירה בחוף, ואת העובדים שקשורים אלי בכל מיני צורות. הם אפילו מספרים לי את הסודות שלהם. אני מארגן להם ערבי ברביקיו אצלי בבית הפרטי או אפילו בחוף. אני קצת כמו צוות ההווי והבידור של העובדים בחוף", הוא אומר לי בחיוך, "משתתף בכל האירועים והמסיבות בחוף, הרמות כוסית בחגים, מסיבות פרטיות של העובדים ועוד".
בינואר 1960 הגיע קדמי לאילת. רווק בן 23. "גרתי בירושלים אחרי הצבא שם למדתי ועבדתי. כשראיתי שאין מספיק עבודה בירושלים, ירדתי לבקר חבר טוב באילת ואגב כך לבדוק אפשרות של עבודה. תמיד חלמתי על אילת עוד מאז הפעם הראשונה שהגעתי לפה ברגל במסגרת הצבאית, מסע רגלי מניצנה לאילת במסגרת סיירת 'גולני'. כשחזרתי לבקר בעיר, הבנתי שאני רוצה להישאר לחיות פה. התחלתי עם עבודות מזדמנות ואז נכנסתי לעבוד ב'מכרות תמנע' בתור מכונאי במכרה. עבדתי שם חמש שנים. כשלא קיבלתי קידום עזבתי לטובת דרך עצמאית". קדמי עבד בכל מיני עבודות בעיר כשבין לבין הוא לומד אינסטלציה עד שבהדרגה הפך לעצמאי. "הייתי הראשון והיחיד באילת שתיקן מכונות כביסה", הוא מספר על תחילת דרכו העצמאית, "בהמשך עברתי למצננים. היה לי צוות עובדים ומחסן גדול באזור התעשייה. התחלתי לקבל פרויקטים גדולים באינסטלציה".
בשנת 70 הוא עבר לגור ב'בית ויאלמס'. "הייתי רווק ומאוד אהבתי את הטבע, הים וההרים (גם היום). זה התחיל מביקורים שלי את גיורא בר דרור, חבר שעבד שם בסטודיו לקרמיקה. שם הכרתי את עמוס עופר שהיה בעל הבית וככה נחשפתי למקום המקסים הזה שסיפק לי את אחת התקופות היפות בחיי. חייתי שם חמש שנים מלאות וגדושות בחוויות לכל החיים. חייתי שם לבד, היו באים הרבה חבר'ה לבקר, היינו עושים על האש. הים היה קרוב שני צעדים, ק.צ.א.א אפילו עוד לא היה אז. חייתי בטבע. היו לי כלבים וחתולים. הייתי דג דגים לארוחת ערב. אני ירושלמי, לא יודע הרבה לשחות, אבל הייתי שם מלכודת כל בוקר וחוזר אחרי העבודה לקחת את השלל מהים. ככה חייתי עד גיל 38. עד שבאה אישתי (גרושתי היום) ולכדה אותי. היא הייתה גננת באילת. בהתחלה גרנו שם יחד כמה חודשים, אבל היא פחדה לחיות שם לבד אז נאלצתי לעבור לעיר. הבנות הגיעו כעבור תקופה קצרה והפכתי להיות אדם מן השורה".
אחרי הגירושים עזבה גרושתו את העיר משאירה את הבנות לחיות באילת עד אחרי הצבא. בהמשך עברה אחת הבנות לחו"ל השנייה למרכז וקדמי שמאז ומתמיד אהב את אילת לא הסכים לעזוב את העיר. "לשמחתן של הבנות", הוא מדגיש ומסביר, "הן אוהבות לחזור לבקר באילת בכל הזדמנות. היו תקופות שהן חזרו לגור פה בין לבין. לי כמובן אף פעם לא הייתה אפילו מחשבה לעזוב את העיר!"

מה אוהב באילת?
"את האנשים, את האווירה, את המקום שלא הייתי מחליף בעד שום מקום אחר בעולם. אפילו כשהייתי במקום קסום כמו 'קוסטה ריקה' בביקור אצל הבת סיון שחיה שם, כל הזמן חיכיתי לחזור לאילת.
למרות שזה נשמע מוזר, אני ממש אוהב את מזג האוויר באילת, לא מפריע לי החום. אפילו לא מדליק מזגן באוטו בקיץ".

אילת של היום לעומת אילת של פעם?
"אין מה להשוות! אז היינו יותר חופשיים! היו יותר חברים, היינו יוצאים. וזה לא עניין של גיל, העיר פשוט גדלה נורא. יש הרבה יותר אנשים שאני לא מכיר. פעם כולם הכירו אותי עד כדי כך כשהייתי יוצא לקולנוע היו באים אלי ומתלוננים שלא באתי לתקן להם את מכונת הכביסה. היו תקופות שהייתי קם בבוקר, לוקח את הכלב עם בקבוק יין והולך לדוג בים. זו תקופה שלא תחזור".

מה היית משנה היום?
"אני יכול לשנות? דרך החיים של העיר היא לא מה שהיה פעם. העיר צומחת ודברים משתנים ואין לנו מה לעשות בנידון. אם היו כאן כמה מפעלים שלא היו תלויים בתיירות זה היה תורם מאוד לתושבים.
היום, אני עובד מתי שבא לי, עושה מה שאני אוהב- מבלה הרבה בים- כל יום. כמעט ולא דג, אלא אם מזמינים אותי לדוג על סירות, אבל עדיין אוהב לעשות דגים על האש ומתמחה בסרדינים ממולאים. באופן כללי אני בן אדם שמבסוט מהחיים. אני בריא ברוך השם, חי בדרך חיים טבעית מבחינת תזונה לפחות- הבנות שלי לימדו אותי לאכול בריא".

כשאתה רואה חברים בגילך שלא חיים באילת, אתה רואה הבדלים?
"אני רואה שהם התבגרו מאוד. לא שאני לא התבגרתי, פשוט כולם אומרים שאני נראה צעיר לעומתם. זה הרבה קשור לדרך החיים שלי. אפילו האחים שלי שיותר צעירים ממני נראים יותר מבוגרים. הרבה מזה אני זוקף לצורת החיים שבה אני חי- אני לא לוקח דברים ללב ומוותר על הרבה דברים. בעיקר מוותר על כל דבר שמציק לי ועושה לי לא טוב. אני מעדיף לדוגמא לוותר על כסף שחייבים לי, רק כדי לא להתעצבן. רוב האנשים שמקבלים סרטן וכיב קיבה מקבלים את זה מלחץ!!זה משהו שאני לא מתפשר עליו. כל מה שמציק לנפש אני מוציא מהחיים.
והחיים באילת מאפשרים לחיות בחופש הזה!!".

לא עוזבת את העיר


כתבה וצילמה: סימונה סולומון שאואט
מבחינת אביבה ה'לא עוזבת את העיר', זו לא קלישאה, לזה היא בדיוק מתכוונת. תושבת אילת וותיקה (45 שנה), אמנית, סופרת וכתבת שאוהבת בעיר יותר מכל את חוף ה'וורנדה'.

תמונת כתבה


מי? אביבה דקל, אשתו של אהרון (דקס) ואמא לצחי ולאיילת
למה וורנדה? אני שואלת ואביבה מסבירה: "בעבר היה זה 'חוף מלון אילת' – במקום בו נמצא היום 'ליאונרדו פלאזה', 'מוריה'. כל האילתים היו מתרכזים שם. מאוד אהבנו את החוף הזה. אחר כך עברנו לחוף 'נואיבה'. כשהחזירו אותו, עברנו לחוף של רפי נלסון. כל רגע פנוי היינו מבלים שם. כיום, אני מאוד אוהבת לשבת ב'קפה קפה' בטיילת מלון 'דן' בימות חול, ובשבתות אנחנו מאוד אוהבים ללכת לחוף 'וורנדה', שפעם היה חוף ה'ריף רף'. אפשר לשבת שם מאוד בנוח, לראות את הים, פוגשים חברים, אוכל טוב, הזמן עובר בכיף. זה מרגיש כמו טברנה יוונית, ולאחרונה באופן מיוחד – כי מתנגנת במקום מוסיקה יוונית. האוכלוסייה שמגיעה למקום נהדרת, ויש כמובן את גולשי הקיט שמקסים להסתכל עליהם".
בני הזוג דקל הגיעו לאילת מחיפה, העיר בה נולדה אביבה, בשנת 1968, לאחר מלחמת ששת הימים. "במהלך המלחמה הזו בעלי דקס היה מגויס ששה חודשים(!), עובדה שבעקבותיה קרס העסק שלנו. רצינו להתחיל חיים חדשים במקום הכי מרוחק בארץ, בחרנו כמובן בנקודה הכי דרומית –אילת".

יכולתם להתרחק לחו"ל, למה בכל זאת אילת?
"אני לא עוזבת את הארץ, אני פטריוטית ציונית וימנית...", היא מחייכת.

איך הייתה הנחיתה בעיר?
"מצוינת. דקס קיבל מיד פרויקט – לבנות את המרינה, עשה עבודת צלילה, תקיעת עמודים תחת המים, ובלילות הקים את גדר הביטחון בין ישראל לירדן. אני קיבלתי עבודה כמנהלת הזמנות במלון 'מלכת שבא' המיתולוגי שבדיוק נפתח כשהגענו. אחרי כשנה, כשדקס סיים את העבודה, ערכנו ישיבה משפחתית כדי לבדוק אם נשארים או עוזבים, בה החלטנו פה אחד להישאר, ומאז אנחנו פה. אחרי שלוש שנים ב'מלכת שבא', חזרתי לתחום אותו עזבתי – ציור - ועשיתי ממנו קריירה".

מי מתפרנס מציור באילת?
"בחיפה הייתי עושה בעיקר קולאז'ים ומוכרת הרבה. כשהגעתי לאילת, התחלתי לצייר בצבע, דבר שלא עשיתי אף פעם, בזכות האור והצבעים כאן. לקחתי קורס ציור אצל גיורא בר דרור. כשראיתי שאפשר להרים תערוכות ולהפוך את התחביב למקצוע, עזבתי את 'מלכת שבא'. עבדתי כציירת, פול טיים ג'וב, בכל שנה עשיתי תערוכה. להתפרנס מזה? ממש לא. באותה תקופה דקס עבד בשביל שנינו. הוא גילה את המקום שנקראה אז 'אורוות הסוסים' – היום 'מרכז התיירות'. הוא הביא משקיעים ובנה את מרכז התיירות, ומאז הוא הפך רשמית ליזם ועשה כל מני עבודות יזמות, את 'קלאב הוטל', את המרכז המסחרי צופית תחתית, את המשביר המרכזי".

כולנו מכירים את דקס כיו"ר התאחדות המלונות, מתי הוא נכנס לנעלים האלה?
"כשהוא בנה את מלון 'אדומית', במשך כמה שנים הוא ניהל את המלון, ובשלב מסוים ביקשו ממנו להיכנס להתאחדות, והוא עשה זאת באהבה ובהתנדבות במשך 18 שנה".

מהי אילת בשבילך?
"הבית. הציור. באיזה שהוא שלב עזבתי את הציור ועברתי לכתיבה, כתבתי ספרי ילדים ורומן למבוגרים, ספרים שראו אור וסיפורים ב'ערב ערב'".

מה שנוא עלייך באילת?
"קשה לי מאוד להעביר ביקורת על אילת. שתביני, בעבר נפצעתי בצפון אבל במקום להתאשפז בבית חלוים שם, העדפתי לקחת אמבולנס ולהגיע לבית החולים באילת. קחי למשל את החופים – אז מה אם הם מסודרים ולא בתוליים כמו פעם, אז פעם שכבנו על החול, והיום אנחנו שוכבים על כיסאות נוח, מה רע? שמעי, אילת של פעם בלאו הכי לא תהיה שוב, אני זורמת עם הקדמה. אני עוד זוכרת שלא היו מים, ולא היה מיזוג אוויר, היינו קונים מים מעגלות ויושבים עם מאוורר עליו חולצה רטובה... אז מה? אלו גם חוויות. אין מחיר לקרבה ולנגישות שיש לנו באילת, לאיכות החיים, השקט, האין פקקים, האין זיהום אוויר. רוב האנשים נחמדים באילת. כאשת תרבות אני יכולה להגיד לך שיש כאן הכל, יש לפחות שתי הצגות בחודש, מי הולך ליותר מזה בצפון? יש מופעים, מופעי מחול, קונצרטים לרוב, אנאפאזה במדבר, פסטיבלים, יש כאן ספריה נהדרת, ממש נהדרת, מביאים ספרים שאת מבקשת, ויש מבחר ענק. בנוסף, גיליתי המון סופרים בספריה עצמה. הסרטים כאן הם המילה האחרונה, ואני מאוד אוהבת סרטים. הבעלים של הקולנוע הוא קונוסר (אנין טעם), מבין מאוד בקולנוע. גם כשהייתי צעירה, והייתי מתרוצצת במסיבות, דיסקוטקים, היה לי תמיד מה לעשות בעיר, אז על אחת כמה וכמה היום, כשהורדתי הילוך. גם לצעירים היום יש המון מה לעשות כאן".

איך את רואה את העתיד באילת?
"אני מקווה שתמיד ימשיכו להיות לאוכלוסיה בגילנו אפשרויות באילת, מבחינת חיים, בילויים, חברים. כי הכל נוח, הכל נגיש, זה המקום הכי טוב להתבגר בו. טוב לנו פה, אפילו את הנכדים במרכז אני רואה מעט מאוד, כי קשה לי מאוד להיות בתל אביב, ות'אמת – שהם מעדיפים להגיע לאילת. כמובן שהם היו רוצים שאגור על ידם...אבל זה לא יקרה. אילת זה מקום של להתפרנס סבבה, לחיות טוב בלי לחץ, בלי טראפיק מטורף וליהנות מהחיים, מי צריך יותר מזה?".

מאיפה כל האופטימיות הזו?
"תמיד הייתי אופטימית. אבי נפטר כשהייתי בת 9. גדלתי כבת יחידה לאם חד הורית, שתינו גרנו עם סבתא. אף פעם לא היו לי בעיות. כשרציתי ללכת לקולנוע, ולא היה לנו כסף, אז הלכתי לקולנוע ועבדתי בקופה, הדבקתי בולים על כרטיסים, ונתנו לי להיכנס לסרטים כמה שאני רוצה. הייתי תלמידה מאוד טובה, למדתי על מילגה בגימנסיה ביאליק, שהיה בזמנו בית הספר הכי טוב בחיפה, וכשרציתי לקנות משהו לעצמי, הייתי נותנת שיעורים פרטיים לילדים, יש לי חברות מהגימנסיה עד היום. אף פעם לא הפחידה אותי עבודה קשה, גם אמא שלי כזו, ידענו שאנחנו חייבות להסתדר, אז למה לא לעשות את זה עם חיוך על הפנים? אמי מאוד הצליחה בעסקים, בעוד אבי – שהיה פרופסור לפילוסופיה – נכשל בהם. אז פתאום היה לנו כסף, והיה נוח, למרות שאמי עבדה משבע בבוקר ועד שמונה בערב, היה לנו את כל מה שהיינו צריכים. אם אתה שלם מבפנים, לא משנה איפה ישימו אותך, תהיה מבסוט".

אוהבת שונאת סיפור אהבה


כתבה וצילמה: מירב לוי דיאמנט
מי? אהובה דוידי, בת 87, אמא לשניים

תמונת כתבה


כשביקשתי מאהובה לקחת אותי איתה לפינה האהובה עליה ביותר היא לא היססה. היא הסבירה לי שמדובר ב'קצה של אילת'- המקום בו מסתיימת הבנייה ומתחילים ההרים, "הנוף הפראי והמקסים של העיר", כמו שהיא מגדירה את זה.
אהובה לא ידעה ממש איך מגיעים לפינה המקסימה הזו שגילתה לא מזמן. היא ידעה רק להסביר לי שראתה את הנקודה הזו באחד הפעמים שביקרה בקופת החולים "ההיא הרחוקה בקצה השחמון", היא הסבירה לי ואני כבר הבנתי. העמסתי אותה על הרכב בבוקר בהיר ונסענו למקום בו העיר נגמרת. קצה שכונת השחמון. רחוב ששת הימים שנמשך ונמשך כאילו אין לו סוף. אבל בסוף הוא מגיע- הסוף ואיתו שורת הרים מרהיבה ונחל אכזב שמפריד בין שתי העולמות. "את רואה את זה?", היא אומרת לי נרגשת על שהצלחנו למצוא את המקום, "תראי כמה שזה מדהים. ולמה דווקא הפינה הזו? מפני שכל השאר כבר לא שווה. הנקודה הזו היא סמלית ביותר- המקום בו הבניה נגמרת והטבע מתחיל, יפה, מרתק, את הטבע אף פעם אי אפשר בקר, את הבנייה תמיד אפשר".
היא הגיעה לאילת בדיוק ב-2-8-1960. "את יודעת מה זה היה אז אוגוסט באילת? ישבתי בארקיע שהייתה אז תחנה קטנה ושאלתי את עצמי לאן את הולכת? ואת יודעת למה באמת הגענו לכאן בכלל? כי הבת שנולדה לי, היום היא בת 53, נולדה אסמטית. הרופא אמר לי- תצאי מהר מחיפה אם את רוצה ילדה בריאה. אז מה נשעה, ארזנו את הבת שלנו שהייתה בת חצי שנה ואת הבן שהיה כמעט בן ארבע ויחד עם בעלי הדרמנו. לא היה לנו מושג מה נעשה כאן, ברגע שהמטרה שלנו הייתה להבריא את הילדה שום דבר מעבר לא היה חשוב".
בעלה של אהובה מצא כמו רבים אחרים בעיר של אותם ימים את מקומו ב'מכרות נחושת תמנע'- "הצעד הכי לא חכם בעולם", היא אומרת ומספרת שבכל יום נפצעו שם עובדים. "לבית החולים שהיה אז כמו כל העיר ממוקם בשכונה א' הגיעו בכל יום אמבולנסים שהובילו משם פצועים". בעלה בעצמו נפצע במהלך העבודה, "הוא נפל לבור עמוק במכרה הפתוח מגובה 20 מ' ויצא בריא ושלם", היא מספרת בחצי חיוך, "זה קרה בשתיים בלילה במהלך משמרת לילה. אני קפצתי מהשינה בדיוק כשזה קרה. הוא עבד על רכב כבד מסוג 'יוקליד' ונפל. הוא חזר הביתה המום. חוץ מכמה מכות קלות כלום לא קרה לו, אפילו לא שריטה".
ומה על הבת? אני שואלת ואהובה מספרת: "בביקור אחרי שנה אצל הרופא במרכז, הוא תפס את הילדה על כף היד שלו, הרים אותה ואמר- "אמא של הילדה הזו לא הייתה אגואיסטית", בזה הוא התכוון שהילדה בריאה ועשינו את הדבר הנכון.

איזו אילת הייתה אז?
"סוף העולם של ממש. רק שכונה א'. בתים בלי גדרות, בלי חצרות, איזה גדרות משקופים לא היו שלא לדבר על דלתות בבתים. כולם גרו כאן. היינו פחות מעשרת אלפים איש בעיר, כולם הכירו את כולם. בהמשך התחילו לבנות את הבניינים"...
כשאני שואלת את אהובה אם היא אוהבת את אילת היא מפתיעה אותי כשהיא מספרת לי שבכל פעם שהייתה נוסעת לחיפה היא הייתה מאושרת ובכל פעם שחזרה לאילת הייתה מדוכאת משהו. אהובה אף פעם לא ממש אהבה את אילת, בעיקר לא את הבנייה לגובה שהתחילה, לטענתה אף על פי ולמרות כל המחאות שהשמיעו אז תושבי העיר, "אבל מי הקשיב לנו בכלל, בדיוק כמו שהיום אף אחד לא ממש מקשיב לנו". ולמרות שהיא לא ממש אהבה, היא גם לא עזבה מאז ועד היום. היא מתרצת את זה בכך שכבר הייתה לה ולבעלה עבודה, וגם הילדים כבר מצאו כאן את מקומם, ואף על פי כן, גם היום, כשהיא מתגוררת באילת לבדה, היא אף פעם לא חושבת לעזוב.
"הבנייה בעיר הזו, מירבי, לא מתאימה", היא אומרת לי בעצב, "באילת הייתה חייבת להיות בנייה נמוכה, שלא תסתיר את הנוף, וכל החלונות היו חייבים להיות מופנים לכיוון הים. תראי איך בונים בעקבה, בטאבה, יש לנו הרבה מה ללמוד מהם".

מה בין אילת של היום לאילת של אז?
"אין בי נוסטלגיה לדברים שהיו. יש לי זכרונות".

מה הייתה משנה בעיר?
"כאילו שזה יישנה מה הייתי משנה, בלאוו הכי כבר אי אפשר לעשות כלום. אילת מכוערת, נקודה. אולי הייתי צובעת את הבניינים ביותר צבע, תראי למשל מה הם עשו בבניין רסקו אותו צבעו בכחול ירוק, זה מקסים. אם אי אפשר לשנות עכשיו את הבניינים לפחות אפשר לצבוע אותם, להחיות את העיר, למה רק אפור בעיניים?".

ומה בכל זאת אוהבת באילת?
"את הים. בחוף הדקל מצוין לשבת ולהסתכל על הים המקסים, שם המוסיקה לא צורחת לשמיים, נעים ומהנה. רגוע".
את תחילת חייה המקצועיים באילת העבירה אהובה כ'סומת חורים' בעירייה, "פה מזכירה, שם מדפיסה, ככה עד שיום אחד הגיע לעירייה איציק נועם, שש שנים אחרי שהגעתי לעיר וביקש שאדפיס קצת בעיתון 'ערב ערב' כי אחרת העובדות נסעה לחו"ל. הוא אמר לי שאבוא לשלושה שבועות- נשארתי 30 שנה. בגיל 75 עזבתי את המקום שהפך לבית עבורי". ברבות השנים נפטר בעלה באילת, "בגיל 51 בלבד", היא נזכרת בעצב, "את מכירה את הטיפוסים שלא מטפלים בעצמם ואומרים שזה יעבור לבד? אז זה לא עבר לבד והוא נפטר מלחץ דם גובה מדי". היא עצמה עישנה כמו קטר עד לפני שש שנים, "אז החלטתי שדי נמאס לי והפסקתי באחת, הכל זה בראש", היא מודיעה לי, "אבל על כוס בירה אחת לכמה ימים היא עדיין לא מוותרת", אחרי הכל חיים פעם אחת לא?

יחי הים


מאת: אילנה אורן
צילום: נטף דהן

תמונת כתבה


משה זיתון ששימש במשך שנים ארוכות כמנהל החופים בעיר, אוהב את הים. את כל הים. די לו להסתכל על המים הכחולים כדי להירגע, לטעון מצברים ומי בעצם צריך יותר. אני מנסה למקד אותו לנקודה אחת מסוימת בים, החביבה עליו במיוחד, וזיתון מתרצה ובוחר בתחנה מספר 3.
מי? משה זיתון. פנסיונר של עיריית אילת, אב לשני ילדים: איב ויניב
אם לא הצלחתם להתמקד, הרי שמדובר ברצועת החוף בין מלון 'דן' ל'הרודס', או כמו שהוא מגדיר אותה- "התחנה של יעקב אסולין". למה דווקא כאן? כי לכאן הוא אוהב להגיע, לשבת בין חברים וכמובן לצפות על הים שהוא כל כך אוהב.
הוא הגיע לאילת בשנת 57'. יליד שנת 1949 בטוניס. עלה עם משפחתו לארץ ב-1956. "הגעתי לארץ עם הורי ו-3 מאחיי בעקבות אחיי הגדולים, אלי ואנדריי, שעלו כמה שנים לפנינו. הגענו לצפת ולאחר כמה חודשים עברנו לבאר שבע". אחיו הגדולים שכבר שרתו בצבא באותה העת סיפרו לאב המשפחה על אילת."אחי הגדול סיפר לאבי על המפרץ, המדבר ובעיקר על מספר משפחות טוניסאיות שגרות בעיר, מה ששכנע את אבי לעבור לאילת", הוא נזכר. המשפחה הגיעה לעיר דרך מעלה עקרבים, דרך תלולה ומפותלת בנגב המזרחי, מדרום למכתש הקטן. המעלה שימש עורק תחבורה עיקרי בין באר שבע לאילת והדרך הייתה ארוכה ומייגעת. המשפחה התמקמה בבניין 'עמידר' שבנייתו רק הסתיימה ומשה התחיל את לימודיו בבית הספר היסודי 'אלמוג' בעיר שהיה בית הספר האחד והיחיד באילת של אותם ימים. "בתור ילד הייתי שורץ בחוף הים. אילת הייתה משפחה אחת גדולה. כולם הכירו את כולם,דלתות ושערים היו פתוחים לרווחה וכל קרוב משפחה וחבר ידעו שאצל האילתים תמיד יהיה מקום לשים את הראש עם אירוח מכל הלב". כשסיים את התיכון במגמה הימית אמור היה משה לצאת להפלגה, כמתחייב מבוגרי בית הספר. קשה להאמין אבל משה, עם החזות הכי אילתית שיכולה להיות, איש של ים, לא התלהב בכלל מהים והגלים והחליט להתנדב לצנחנים. בהמשך, לאחר שסיים קורס חובשים, תפקד כחובש קרבי."אחרי שסיימתי את השירות הצבאי ב-69', נדלקתי שוב על הים", הוא נזכר בחיוך. הוא הצטרף לצי הסוחר ובילה כ-8 שנים בהפלגות.משה מראה לי תמונות מצעירותו. אילת של פעם, בחורים צעירים ושזופים, מלכי הים, מסתלבטים על החוף."מי שירד לאילת וטעם את המים של אילת נדבק בחיידק. השקט, השלווה והאדישות.אפילו כוכבי קולנוע בינלאומיים שהיו מצטלמים בעיר לא לגמרי הבינו את האדישות של התושבים", הוא נזכר בחיוך ומודה כי אלו הדברים שהוא אוהב יותר מכל באילת- השלווה והאדישות, "האילתים הם עם מיוחד", הוא אומר, "לא מתרגשים משום דבר". באחת מחופשותיו, בעת בילוי במועדון במלון 'קיסר', הכיר משה את נעמי שחיה בצרפת באותה העת. נעמי שהתאהבה בבחור ובעיר החליטה לתת צ'אנס לחיים באילת. השניים נישאו בשנת 78' ונולדו להם 2 ילדים.אנחנו נפגשים בפינה השנייה המועדפת עליו-ב'ביזי'. בית קפה קטן וחמוד במיוחד הממוקם במרכז 'רכטר', היכן שהיה בעבר הפאב המיתולוגי של שמעון. כיום הוא מנהל את המקום יחד עם בנו יניב. עורו של משה צרוב משמש, על צווארו לצד המגן דוד, שן של כריש והשפם הנצחי. הוא נראה קצת קשוח אבל בעל נפש של אומן. כשנודע לי שהוא הצייר מאחורי הציורים התלויים על קירות בית הקפה נדהמתי. "אני אוהב לצייר בשעות הקטנות של הלילה כדי לנקות את הראש ולשחרר לחץ. גם כשטיילתי בעולם ולא תמיד התאפשר לי לצייר במקום תמיד צילמתי וציירתי כשהגעתי הביתה". משה שמחובר מאוד לקהילה הטוניסאית-צרפתית בעיר הוא גם בשלן חובב שמתמחה במטבח הטוניסיאי. "בעבר, כשהתחום הקולינרי לא היה מפותח כמו היום, והמטבח הטוניסאי עוד לא היה פופולרי, הייתי נקרא לעזור בכל אירוע של הקהילה", הוא מספר. כיום חוץ מבית הקפה שבו הוא נמצא כל יום הוא מתפקד גם כסבא לחמישה נכדים."יום שבת הוא קודש לבילוי עם הנכד שלי (הבן של איב). אנחנו עושים ביקור מצילים בחוף הצפוני ומסיימים בנקודה האהובה עליי- בתחנה 3, אצל יעקב. הנכד מרגיש כמו בבית בסוכה, זמן שהוא רק שלנו". אנחנו ממשיכים לדפדף בתמונות מהעבר. אילת בשחור לבן. "אני לא יכול לחיות בשום עיר אחרת בעולם", הוא פוסק. "אני תמיד מחכה לשוב הביתה. קשה לי לעזוב את השקט הזה. טיילתי בכל העולם, אני מבקר, נהנה ותמיד מרגיש שאני כבר רוצה לחזור הביתה. לשקט של אילת ולאדישות של האילתים"...

ומה היום? אני שואלת ומשה משיב: "היום כבר לא כולם מכירים את כולם. יוצא לי לפגוש חברים וותיקים רק לעיתים רחוקות, למעט החברים הקרובים שמגיעים אליי לכאן לבית הקפה. אילתים וותיקים רבים עזבו לאולמם ואחרים פשוט עזבו את העיר".

מה היית משנה?
"לצעירים בעיר קשה היום למצוא את מקומם בעיר ולכן רבים עוזבים וחבל שכך. אין כאן מספיק אופציות לימודיות שלא לדבר על מקומות תעסוקה לצעירים. היום ילד שההורים שלו לא יכולים לעזור לו במימון החיים במרכז, נאלץ להיתקע באילת למרות שהעיר לא מתאימה לו".

חולם על כדורגל מקומי


מאת: מלי פישמן
צילום: נטף דהן

תמונת כתבה


כשביקשתי ממנו לבחור את הפינה האהובה עליו בעיר, היו לו כמה וכמה אפשרויות, שכללו בין השאר כמה חופים, אבל אז, הוא בחר כמעט כמובן מאליו את מגרש הכדורגל אליו השתייך שנים רבות. כאן עד היום הוא מרגיש בבית.
מי? מאיר אקמן, נשוי לרוחל'ה, אב לשלושה ילדים.
מאיר אהב מאז ומתמיד ספורט, בעיקר כדורגל. כשהגיע לאילת והחל להתעניין בספורט הייתה קבוצת הכדורגל האילתית בליגה א'. "מגרש הכדורגל היה במקום שהיום נמצאת החנייה של קניון 'מול הים'", הוא נזכר. "שום דבר לא הפריד בין המגרש לחוף הים. זה היה מגרש כדורגל מלא באבנים מה שאומר שהיו המון פציעות של מי שבא לשחק כאן – כולל יענקל'ה חודורוב הגדול". בסוג של ממזריות הוא מספר לי- "את יודעת איך היינו מנצחים קבוצות יותר טובות מאיתנו? כשהאווירון היה מגיע לנחיתה וזה היה קורה מעל הראש שלנו, כולם היו עם העיניים למעלה, והחבר' האילתים היו מנצלים את ההזדמנות ומבקיעים גול". באותה תקופה ליגה א' הייתה הליגה ממנה עולים ללאומית שהיום היא ליגת העל. היו אוהדים אבל לא רבים – כמה אנשים כבר היו באילת של אותה תקופה. בהמשך התדרדרה הקבוצה עד לליגה ג'. "הכדורגל לא קיבל טיפול כמו שצריך", הוא מספר, "פניתי לכל מי שאפשר, החל מראש העירייה אשר אזר ז"ל וכל מי שבא אחריו. אשר עוד אהב כדורגל ועזר קצת, אבל אחריו באו ראשי עירייה שלא אהבו כדורגל". אשר ניסה להסביר לכולם עד כמה הכדורגל חשוב לילדים ולנוער, לתיירות. הוא מסביר לי ארוכות על הקשר בין תלמידים טובים לשחקני כדורגל. אלא שגם כשהוא אחז במושכות ושימש כיו"ר האגודה הדברים לא עבדו על פי התוכניות. "אמרתי לכל ראש עיר שאני לא חושב שצריך לערבב את נושא הכדורגל עם הפוליטיקה. אני חושב שזה צריך להיות עניין עירוני, בלי שום קשר לפוליטיקה או לשאלה מי הוא ראש העיר. היום יש קבוצה חדשה שנקראת 'בני אילת', שמקבלת תקציב יפה וגם עלתה ליגה, אבל גם עכשיו יש צרות לא קטנות", הוא אומר בעצב ומבהיר- "כל זמן שלא תהיה תשתית בריאה זה לא יעבוד". הוא עצמו לא היה חוזר היום לעסוק בזה. היום הוא מתנדב במסוף טאבה, שם הוא נותן את נשמתו כמו שהוא רגיל. ואם תשאלו אותו הוא יספר לכם שהוא חושב שהיום לא ממש יודעים להעריך את המתנדבים על עשייתם.
הוא הגיע לאילת במסגרת שירות הקבע שלו בשנת 1963, בדיוק סיים את שירות החובה וחתם קבע בתפקיד רס"ר מחנה בבסיס שישב אז ממש בתוך אילת. יחידת אספקה ששכנה ברווח שבין תחנת המשטרה לתחנה המרכזית הישנה (היום נמצאים על שטח זה מלונות, שטחי חניה ומשרדים שונים). כמה חודשים מאוחר יותר התחתן עם רוחל'ה אותה פגש בבסיס הדרכה בצריפין שם שרתו יחד. סיפור האהבה החל כאשר מאיר, כרס"ר מחנה, תפס את רוחל'ה ללא כומתה ונתן לה תלונה. "בתקופה ההיא, את שוכחת, שכולן הלכו עם הספריי על "העוגות" שהיו להן על הראש. זו הייתה בעיה לשים על זה כובע", צוחק מאיר ומסתכל על רוחל'ה בהרבה מאוד אהבה.
כבר בתקופת השירות הצבאי שלו היה מאיר מעורה בכל מה שנעשה בעיר "אם בכלל אפשר היה לקרוא לה אז עיר", הוא נזכר בחיוך שאט אט נעלם מהפנים. "זו הייתה תקופה אחרת לגמרי. הכל היה חופשי, פתוח. הולכים לים, אוכלים, לא נועלים, כולם חברים. אחד עוזר לשני. מתנדבים. אז הקימו את המשמר האזרחי ואני הייתי בין הראשונים שרצו להתנדב לשם". רשימת העשייה של אקמן ארוכה וכוללת בין השאר את תפקידו כיו"ר אגודת אקי"ם בעיר במשך עשרים שנה. "אנשים היו שונים, הדברים החשובים בחיים היו שונים, זו הייתה קהילה צעירה, מעורבת ופעילה, חדורת התלהבות נעורים ועשייה לא רק לביתם, אלא גם לסביבה שלהם. הם בעצם בנו עיר או נכון יותר להגיד- בנו את רוח העיר, למרות שחסרו אז הרבה דברים באילת. לא היו כבישים מסודרים והחופים היו מלאים באבנים, אבל זה היה שולי בעייני האנשים שהיו כאן", הוא אומר ומצר שהיום נבחרי העיר כבר לא מבינים את עניין 'רוח העיר'.
בימים ההם סבבו עיקר החיים באילת סביב הים. חוף אלמוג וחוץ 'ציון' של היום נחשבו למרכז העיניים. "לשם בשבתות היו כולם יורדים עם הילדים", הוא נזכר, "יורדים עם צידניות מלאות כל טוב וקלקרים מלאים במים ומבלים את כל היום על חוף הים וגם אוכלים. ואז כשהילדים כבר היו 'גמורים', כל מה שנותר היה לעלות הביתה לקלח אותם, ויאללה לישון". את הערבים הם היו מבלים אחד בבית של השני. "היום זה כבר לא זה", הוא אומר ואף על פי כן הוא עדיין כאן כי איך אומר אקמן- אין כמו אילת.

"חוף טוב – הכל טוב"


מאת: אסטר שטרית
צילום: נטף דהן
מכל המקומות היפים שאילת מציעה, האילתי הוותיק, משה חיון, לא יכול לוותר על החוף 'בן הרוש' הדרומי אותו הוא פוקד מידי שבוע מאז שהוא זוכר את עצמו. בין שמורות האלמוגים, מונחים כסאות לבנים על חוף הים, בהם נוהג חיון לנוח ולהירגע, להקשיב לצלילי המוסיקה ולעשות את הדבר שהוא אוהב יותר מכל – לשנרקל במצולות הים האדום.
מי? משה חיון (57), נשוי לרחל אב לשלושה ילדים, תחזוקאי בק.צ.א.א מזה כ – 30 שנה.
"משפחת בן הרוש היו שכנים שלנו כשגרתי עם משפחתי בשכונה א'", נזכר חיון, "הם התמקמו מול מלון 'אמבסדור' (בזמנו) ומיד התאהבתי במקום. למעשה, הם היו הראשונים שפתחו בונגלו (בקתת קש) בה השכירו ציוד צלילה ושנרקול בנקודה הדרומית בעיר. הייתי צולל המון ולמעשה, עד היום, אני אוהב לצלול ולשבת בחוף הים בשמש הנעימה. לדעתי, בחוף הזה יש אווירה של אילתים. במשך שנים הייתי מגיע לכאן עם חברים כדי להסתלבט על המים, העברתי במקום הזה את כל ההתבגרות שלי".
הים הוא הדבר שמשה אהב כבר מגיל צעיר, "בילדותי נהגתי לרדת לחוף ולדוג עם החברים, לעזור לדייג בשם רוקסה להוציא את הרשתות ולאסוף את הדגים. בתמורה, היינו מקבלים חמישה דגים אותם היינו לוקחים הביתה".
בימים אלו, הבונגלו הפך לבקתה חדישה המציעה את שירותי הצלילה בחוף, וחיון מצידו ממשיך לפקוד את המקום יחד עם משפחתו המורחבת וילדיו. "בתור אחד שצולל פה הרבה, אני יכול בוודאות לומר כי ישנה השפעה סביבתית רעה על השוניות", הוא אומר. "הפוספטים, בתי המלון, מי השופכין שמגיעים לים משפיעים. כמות הדגה יורדת למרות הניסיון לשמר את זה. לשמחתי, עדיין יש מה לראות.יש לנו שוניות מדהימות. לצלול בשבילי זה שלווה, שקט. אין עם מי לדבר, אתה והדגים בשעה של שקט".

את דרכו לאילת עשה משה עם משפחתו המורחבת היישר ממרוקו הרחוקה. מה הייתה השנה המדוייקת הוא לא ממש זוכר, אבל הוא בהחלט יודע שהיה אז רק ילד צעיר.
"אחד ממייסדי אילת הוא דוד שלי, בעקבותיו עלו שאר המשפחה לעיר", מהוא מספר. "רצינו לעלות לארץ והיה ברור לנו שכל המשפחה צריכה להישאר יחד. כיום, אנחנו שבעה אחים ואחיות המתגוררים בעיר". את לימודיו עשה בבית הספר 'אלמוג' ו'ימין הרצוג', שם הכיר את חבריו הטובים המלווים אותו עד ימים אלו, לאחר מכן נשלח לפנימיית חיל האוויר בחיפה ובסופו של דבר, חזר לאילת לסיים את לימודיו בבית הספר המקצועי 'אורט' של הנוער הלומד והעובד. את שירותו הצבאי העביר בחיל השריון בבסיס צאלים, וכשסיים מיד דהר בחזרה לאילת. "רציתי לעבוד במפעל 'תמנע' בו עבדתי כנער, אך לצערי הוא נסגר לפני שהשתחררתי. בכל מקרה, היה ברור לי שאני ממשיך לגור באילת", הוא אומר. "האחדות של המשפחה היא מעל הכל. ההורים שלי וכל שאר המשפחה המורחבת מתגוררת באילת, אין סיבה לעזוב את העיר. רק חלק קטן מהם עזב בכדי ללמוד לימודים אקדמאיים". מאז, הספיק חיון לעבוד כאזרח עובד צה"ל בבסיס חיל הים בעיר ואף להיות אחד מהמפעילים הראשונים של חברת המלח. לימים, התפנתה משרה בקצא"א ומאז השאר היסטוריה.

אילת של פעם?
"פעם הייתי יורד ברגל יחף לחוף הים עם החברים, היינו חוצים את שדה התעופה שהיה נטול גדר, היום אי אפשר לעשות את זה. לעולם לא אשכח את ד"ר כהן שהיה מסתובב בעיר עם חיפושית ומסיע אותנו ממקום למקום, את 'בית הלחמי'- חנות הספרים והמחברות הראשונה בעיר, היה גם את 'יוסקה גלידה' שייצר ארטיקים ונתן לנערים למכור בחוף הים, זה אנשים שתמיד יזכרו אותם. מעבר לכך, היינו מקררים את הבתים באמצעות 'דזרט קולר' ללא משאבת מים. המים זרמו חופשי והיינו מרטיבים סדינים. אפילו היינו ישנים בחצר מרוב חום, המזגן היה מותרות בלבד. אילת היפה הייתה עד שנות ה-80, כולם הכירו אז את כולם, לא משנה מאיזה בית ספר – כולם חברים, ממש כמו בקיבוץ. היינו פחות מ-5,000 תושבים. כשסיימתי את שירותי הצבאי, העיר קיבלה תאוצה כעיר תיירותית והצפיפות עלתה, פחות מכירים אחד את השני. בתי המלון החלו להתרבות ולהשתלט על החופים עד כדי שלא נשאר לנו כמעט חופים לשבת בהם".

מה אתה לא אוהב בעיר?
"קשה לי שאין בעיר השכלה גבוהה. רק בשנתיים-שלוש האחרונות החלו לפתח את האוניברסיטה בעיר אך גם זה לא מספיק וחבל, כי זה גורם להרבה צעירים לעזוב את אילת. אנו סובלים שהעיר מרוחקת משאר הארץ. בזמנו רק חברת התעופה 'ארקיע' הייתה מגיעה לעיר וכרטיסי הטיסה לתושבי אילת היו מסובסדים על ידי הממשלה בצורה משמעותית. היום אין לנו שום פריבילגיה, המרחק מאוד קשה. אפילו לנסוע לאירוע מצריך מאיתנו לקחת יומיים חופש, לעלות למרכז הארץ ולבזבז המון כסף של נסיעות וכל היוצא בזאת. גם בטיפולים רפואיים זה אותו הדבר, קשה ויקר לנסוע לבדיקה במרכז הארץ. אך עם זאת, אני מאוד אוהב את העיר שלנו. להיות אילתי בשבילי זה להיות מיוחד, האילתים גאים ומתהדרים בעיר שלהם. אנשים ששומעים שאני גר באילת מיד אומרים 'וואו', הם חושבים שאנחנו בחופש כל השנה. אני בהחלט יכול לומר שרמת איכות החיים בעיר היא גבוהה מאוד. רק אצלנו אפשר לקום בבוקר לעבודה ולהגיע לאחר 5-10 דקות, לקבל הכל בהישג יד. הייתי שמח להיות כאן גם בפנסיה".

איחול לכבוד יום אילת?
"אני מאחל לעיר שתתפתח לכיוון החיובי, שתגדיל את האטרקציות והתרבות כיוון שהפרנסה העיקרית שלה נובעת מתיירות. הייתי מציע שיהיה פה קזינו שיעורר לנו את התיירות, זה באמת יכול להציל את העיר. בנוסף, אם חברות התעופה יקרבו אותנו למרכז במחירים נוחים ואפילו בשעות מאוחרות בלילה – זה מאוד יעזור לנו. ואני מאחל לתושבי אילת היקרים, אני מאחל לכם מכל טוב ושתמשיכו ליהנות בעיר שלנו".


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש