פרסומת
דלג

חיה ובועטת

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 6/6/2018 13:09 ● מה נשמע 551
והשבוע- לעשות מצווה זה טוב ויפה אבל מה קורה כשהמצווה מפריעה לאחרים? ● וגם העיר צהלה ושמחה ארבעה חודשים לפני הבחירות, אבל למה רק כיכר 'גיא לי' לא מטופלת ● ולקינוח- מסי ביטל, 50 ילדי הכדורגל באילת, שלא יגיעו למשחק מאוכזבים
חיה ובועטת

 

לתרום זה טוב, אבל למה ככה?


לדיירים שמתגוררים בסמוך ל'בית רפאל' בשכונה א' בעיר נמאס. נמאס מזה שכמעט בכל יום שישי, כש'בית רפאל' סגור, מגיעים אנשים טובים לתרום בגדים, עורמים ערימות בסמוך לכניסה למקום והבלאגן תופס פיקוד. מהר מאוד מגיחים מכאן ומשם כאלו שמפשפשים בבגדים, הופכים את הערמות שמתפזרות לכל עבר והמקום נראה כמו סלאמס. לטענת תושבת השכונה הזועמת, שהעלתה השבוע את הסוגיה בפוסט כעוס, גם הטלפונים למוקד 106 לא הועילו. שם אמנם הבטיחו לטפל בבעייה, אבל לטענתה, הערימות המפוזרות של הבגדים נשארו בדיוק ככה, עד שביום ראשון בבוקר הגיעו ל'בית רפאל' מתנדבי המקום ודאגו כמו בכל שבוע, להעביר את הבגדים שהושארו בחזית במבנה למקום הנכון. אז נכון שלתרום בגדים זה טוב, יפה וגם חשוב, אבל הגיע הזמן שפעם אחת ולתמיד אותם אנשים טובים יבינו ש'בית רפאל' הוא הכתובת לתרומת מזון ולא הכתובת לתרומת בגדים. השבוע הצטרפה מנהלת 'בית רפאל' ועמותת 'לתת באילת', זילי גרוסמן לקריאה לציבור להפסיק להעביר בגדים למקום, בעיקר בסוף שבוע כש'בית רפאל' סגור וערימות הבגדים שמושארות בחזית לא עושות טוב לא למתנדבי הבית, לא לדיירים הסמוכים לבית וגם לא לבגדים שמתלכלכים, נקרעים ולעיתים גם לא מגיעים לכתובת הנכונה כשהם נשארים במקום (יש לא מעט בעלי עסקים שצריכים סמרטוטים ומשתמשים בבגדים הטובים שהבאתם). "אני לא יכולה לתקן את העולם", אומרת השבוע זילי גרוסמן.

 

די להשארת בגדים מול ’בית רפאל’

 

"מיליון פעם הסברתי, אמרתי, אבל אנשים ממשיכים להתעקש להשאיר בחזית הבית ערימות של בגדים ולא מבינים שהם מפספסים את המטרה. יש היום באילת שני מוקדים להעברת בגדים לנצרכים- חנו תיד שנייה של ויצ"ו שפועלת ברחוב ירושלים השלמה, וחנות יד שניה של עיריית אילת הפועלת בסמוך למועצת פועלים. הם ורק הם הכתובת לבגדים. אז אמנם כשאנחנו מגיעים ומוצאים את הבגדים אנחנו לא זורקים אותם, אלא מעבירים אותם למקום הנכון, אבל זה לא צריך להיות ככה. אם אדם כבר רוצה לעשות מעשה טוב, שיעשה אותו עד הסוף ויקח את הבגדים לכתובת הנכונה, מבקשת גרוסמן בפעם המי יודע כמה. אנחנו בית הסעדה לנצרכים, אנחנו נשמח לקבל כל תרומת אוכל אבל לא בגדים. בקומה השנייה שלנו יש פינה לתינוקות ואנשים יודעים שאפשר לתרום בגדי תינוקות, אבל זה הכל. 
לא בגדי בוגרים וגם לא בגדי ילדים. אנחנו מצידנו מנסים לעשות טוב לכולם ובסוף יוצאים הלא בסדר ואלו שהאצבע המאשימה מופנית אליהם. שיהיה לכולם ברור- לנו אין כל קשר לערימות הבגדים האלו שמושארות בחזית". עכשיו מתכוונת גרוסמן להוציא באנר ענק שייתלה בחזית 
הבית עליו יהיה כתוב בענק –'כאן לא משאירים בגדים'. "אולי אז האנשים יבינו". היא אומרת.
ואתם הבנתם את זה?

 

מי שכח את כיכר 'גיא לי'


אם תשאלו אותי- אני בעד בחירות לראשות העיר כל שנתיים. תארו לעצמכם איזו עיר יפה ומטופחת הייתה לנו אז, כי במקום לחכות ארבע שנים עד לתחילת המערכה שלפני הבחירות, היינו מחכים שנה אחת וכל בעיה בעיר הייתה זוכה כבמטה קסמים לטיפול מהיר ומצוין. עובדה. תסתכלו סביבכם ותראו את העבודות שמתבצעות בימים אלו ברחבי הערי בשצף קצף. ערוגות, עצים, פרחים, כיכרות זוכים לעדנה מחודשת, איי תנועה משמימים הופכים לירוקים, פסלים מתווספים לנוף המקומי, קולרים של מים שחיכינו להם שנים, צצים להם לפתע בנוף ואני אומרת- הלוואי עלינו בחירות אחת לשנתיים.

 

ועדיין כיכר גיא לי שוממה

 

אממה, בזמן שכל העיר צוהלת ושמחה ולא בטוח שבמשתלות יעמדו בקצב הנדרש...רק כיכר 'גיא לי' שבשחמון, עדיין נותרה שוממת. הדיירים המתגוררים בסמוך לכיכר הענקית עוקבים גם עכשיו בדאגה אחרי העבודות שמתקיימות בכל הפינות בעיר ורק אותם, משום מה, שכחו מאחור. ולמה זה כל כך מפריע? עזבו כבר את הכיעור שבכיכר ערומה וחולית, תחשבו על זה שבעיר עם רוחות כמו באילת, על כל ויש של רוח, חצי מערימות החול שעל הכיכר מגיעות לדיירים בסביבה. מכוער, לא נעים ולא נוח. אז מי בעצם שכח את 'כיכר גיא לי' ומדוע? את ההסבר לפרשה מצאתי אצל דוברת עיריית אילת שמסרה בתגובה: "האחריות לפיתוח כיכר גיא לי ואי התנועה שמתחתיה היא של משרד הבינוי והשיכון ורשות מקרקעי ישראל". את תגובת החברות האלו טרם קיבלתי עד לסגירת הגיליון. הבועטת תמשיך לעקוב אחר הנושא.


וכמה מסכנים הילדים


ביום שלישי בלילה הלכנו לישון על החשש שנבחרת ארגנטינה תעשה לנו את זה ותבטל את משחק הידידות מול נבחרת ישראל. ביום ראשון בבוקר התעוררנו לתוך ההודעה הוודאית כי הארגנטינאים נכנעו לגחמות הבי די אס ושלל אוהבי ישראל והחליטו להישאר בבית ועל הדרך גם שברו אלפי לבבות קטנים של ילדים בישראל שחיו לפחות כמה שבועות עם החלום שאוטוטו הם רואים את מסי מקרוב (לא שלראות את מסי ממרומי איצטדיון טדי זה ממש מקרוב). בין הילדים המאוכזבים האלו ישנם גם 50 ילדים, שחקני כדורגל שהיו אמורים לצאת למשחק בהסעה מאורגנת תודות לכמות נכבדה של כרטיסי חינם שהצליח מנהל אגף הספורט בעיריה, יעקב מלכה לארגן תחת הכותרת ילדי הפריפריה. מלכה בזכות הקשרים הטובים שלו עם דניאל בן נעים, הבעלים של חברת ההפקה של האירוע הצליח להשיג מספר שיא של כרטיסים לטובת הילדים מספר אותו קיבלו רק ישובים בעוטף עזה. אז נכון שעל הדרך ישראלים כמו ישראלים נשמעו תלונות על מי קיבל כרטיס, למה וכמה, אבל בפועל בסופו של יום כולם נשארו בבית עצובים ומאוכזבים שלושה ימים בלבד לפני החלום הגדול. והאמת, כשאני חושבת על זה, נבחרת ארגנטינה שלפחות על פניו לא נראית לי חובבת ישראל גדולה, עלתה כאן על דרך מצוינת להביס את הישות הציונית- תארגנו אירוע גדול, תנו לישראלים כרטיסים חינם ותנו להם להרוג אחד את השני. משחק כדורגל כבר לא יהיה לנו כאן, אבל ים של מלחמות יהודים היו לאורך כל הדרך. ומה שטוב בארצי מסתבר היה טוב גם במקומי. לא חבל שככה?


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש