פרסומת
דלג

למה לי הוראה עכשיו?

מאת: אביבה דקל ● צילום: מערכת ערב ערב ● 7/8/2019 16:48 ● מה נשמע 612
אורטל אגייב שימשה כמנהלת קשרי לקוחות ב'עין נטפים', אסנת פרידמן טיפסה במעלה קריירת המלונאות, שירז קדם כמעט ונגעה בחלום להיות שפית ובקי קמחי פרסה כנפיים בתחום העצמאי ● אלא שהגורל חשב עבורן אחרת והוביל אותן לתחום ההוראה ● לאחר שחתמו על הסבה מקצועית להוראה כל אחת מהן מעשירה את התלמידים הצעירים בידע, בכישורים בחינוך ובהמון המון אהבה ונהנות כל הדרך לחינוך הדור הבא
למה לי הוראה עכשיו?

 

"תמיד ידעתי שאהייה מורה"

 

מעין נטפים לחינוך


מי? אורטל אגייב, ילידת אילת בת 38, נשואה ואם לארבעה ילדים, שהגדול ביניהם בן 11. אורטל תמיד רצתה להיות מורה, היא  אוהבת ילדים, אוהבת מתמטיקה, אוהבת ללמד ואוהבת ללמוד,  אבל שנים רבות עבדה כמנהלת קשרי לקוחות בתאגיד המים, עד שהגיע הזמן בו יכלה ללמוד ולעשות הסבה למקצוע שתמיד רצתה לעסוק בו. היום כשהיא מורה לכתות א'-ו' בבית הספר 'גלים', היא עובדת בהוראה ומרגישה שסוף סוף היא ממלאת את יעודה והעבודה כמורה מספקת אותה מכל הבחינות.


מה עשית לפני שהתחלת לעבוד כמורה?
"עבדתי בתאגיד המים 'עין נטפים' כמנהלת קשרי לקוחות, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להיות מורה ושזה רק עניין של זמן. ידעתי שהמשכורת כמורה מתחילה לא תספיק לזוג צעיר עם ארבעה ילדים גם אם שניהם עובדים, אז לקחתי את הזמן, למדתי והכנתי את עצמי לקראת היום שבו אוכל לעבוד כמורה. עשיתי תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת 'בן גוריון' באילת, ואחר כך עשיתי הסבה לתעודת הוראה במכללת 'לוינסקי', וכשהגיע הזמן המתאים שבו ידעתי שאוכל להסתדר עם המשכורת של מורה, משכורת שגדלה עם הוותק והניסיון, עשיתי את ההסבה ומזה ארבע שנים שאני עובדת כמחנכת וכמורה מקצועית למתמטיקה בבית הספר 'גלים'".


לא קשה?
"מי שבוחר במקצוע ההוראה מתוך מחשבה מוטעית על שעות עבודה מעטות וחופשות ולא בגלל אהבת המקצוע, לא יוכל לעמוד בעבודה הזו. להיות מורה זה כייף אם זה בא מהבטן, העבודה קשה ושוחקת ואחרי שעות העבודה יש מבחנים, פגישות, ישיבות, השתלמויות, הכנת מערכי שיעור ולימוד החומר שאת עומדת ללמד כדי שתוכלי לענות על כל שאלה. זו אחריות לא פשוטה. אבל יותר מכל אלו, התכונה החשובה ביותר למורה היא הסבלנות והאפשרות להכיל את הילדים. הילדים בזמננו מאתגרים יותר ודורשים יותר מילדים בעבר, ולכן לרוב, כשאת חוזרת הביתה וצריכה עוד לטפל בילדים הפרטיים שלך את צריכה הרבה יותר ממעט סבלנות אחרת "הכל" יוצא בבית. מי שאין לו סבלנות ואין לו כוח התמדה, הוראה היא לא המקצוע בשבילו. הוראה היא עבודה קשה אבל זו עבודה שנותנת לך הרבה סיפוק. אם הילדים מקשיבים לך וסומכים עלייך ואת רואה את ההתקדמות שלהם בלימודים ובהתנהגות, את חוזרת הביתה עם לב מלא. נכון שאין הנחות וצריך לעבוד כל הזמן ולא לוותר, אבל עם אהבה וסבלנות אפשר להצליח". 

 

לשלב בין הבית להוראה. אורטל והמשפחה


מתמטיקה זה לא מקצוע קשה לילדים?
"תמיד ידעתי שאהיה מורה למתמטיקה, כי זה מקצוע שאני אוהבת, ובימים אלה אני לומדת הרחבת הסמכה במתמטיקה במכללת 'לוינסקי'. מתמטיקה הוא מקצוע חשוב ויש שחושבים שהוא מקצוע קשה ומרימים ידיים. אם נאמר לילדים: "זה קשה", ניצור אצלם מחסום, אבל אם ניגש למתמטיקה ממקום אחר, ונשתמש בטכניקות השונות ובאמצעי העזר, ההוראה החלופית וההמחשות, אפשר ללמד מתמטיקה בצורה פשוטה ומובנת, וכל ילד יוכל ללמוד, אחד יותר מהר ואחד יותר לאט, אבל בסופו של דבר כולם ילמדו".


באיזה קשיים נתקלים המורים?
"אחד הקשיים במקצוע הוא ההתמודדות עם ההורים, עם בקשותיהם ועם התערבות היתר. הורים צריכים לתת אמון במורה ולא לשים לו מקלות בגלגלים ואז הכל עובד כמו שצריך. לי אין קושי עם הורים, אבל אני שומעת הרבה תלונות. הרבה מורים מספרים על התמודדויות על רקעים שונים עם ההורים ואלו התמודדויות מיותרות".


בשורה התחתונה קיבלת מה שציפית ורצית כשהחלפת מקצוע?
"קיבלתי כל מה שהאמנתי שאקבל ואפילו יותר. בשבילי ההוראה היא התגשמות חלום".


 

לעזור למי שבאמת צריך


מי? אסנת פרידמן, בת 57 נשואה +3, עובדת כיועצת לשתי שכבות לימוד בבית הספר 'רבין' עם מתבגרים ותיכוניסטים.  
את השרות הצבאי שלה ביצעה כמשקית ת"ש (תנאי שירות), עבודה שהפגישה אותה עם קשיי חיים של החיילים והיא עשתה ככל שיכלה כדי לעזור. כשסיימה את שירותה הצבאי חיפשה אסנת עבודה עם אנשים, לא כעובדת סוציאלית, והגיעה למלונאות באילת. עם השנים שעברו הרגישה שזה לא הייעוד שלה ושעליה לעשות יותר מלעזור לאנשים שהקפה שלהם או המצעים לא היו לרוחם, והרגישה שעליה לעזור לאנשים שבאמת זקוקים לכך. את המעבר ממלונאות להוראה ובהמשך לחינוך לייעוץ ולקאוצ'ינג עשתה מתוך מה שהיא מגדירה "תחושת שליחות", בתקווה שתוכל לתרום משהו לשיפור האווירה העכורה בחברה שלנו ולהועיל במשהו כדי להפטר מהאלימות, חוסר הסבלנות ואי היכולת לקבל את האחר שהשתררה בחברה הישראלית.
"הגעתי לאילת  לביקור משפחתי בשנת 1987, אחרי שסיימתי לימודי תואר ראשון במדעי החברה. מישהו בפאב שמע אותי מדברת גרמנית והציע לי עבודה במלון 'נפטון', כי היו צריכים פקידי קבלה דוברי גרמנית בשל התיירים הרבים. התקבלתי לעבודה ומאז אני באילת", מספרת אסנת שעבדה במלונאות כעשר שנים. התחילה כפקידת קבלה והגיעה עד לתפקיד של  מנהלת קבלה והזמנות. "אחרי לידת בתי, עברתי לתפקיד מזכירת מנכ"ל במלון 'שלום פלאזה', כדי להוריד בכמות השעות".

 

ממלונאיות לייעוץ. אסנת פרידמן


ואיך הגעת לחינוך?
"לפני 23 שנים, אחרי לידת בני, הציעו לי לעבוד כמורה למחשבים במתנ"ס בשעות אחר הצהריים. דבר זה היה לי חדש ומעניין. עבדתי במתנ"ס מספר חודשים והחיבור עם הילדים מצא חן בעיניי. באותה תקופה, נשמעו סיפורים רבים על בעיות עם בני נוער, הבנתי שאני לא יכולה רק להמשיך לקטר ולא לעשות כלום, וחשבתי שכמורה ומחנכת אוכל אולי לגרום לשינוי ולתרום יותר לחברה בארץ. שמעתי שחסרים מורים למחשבים והחלטתי לעבור לחינוך. בשנה הראשונה שלי כמורה עבדתי דרך קרן קרב. כבר אז הבנתי שיש לי קשר טוב עם ילדים ושאוכל לתרום ולחנך ילדים ונוער לערכים של כבוד, סובלנות ואמפתיה בין אם אני מלמדת חשיבה יוצרת או מחשבים. "דרך ארץ קדמה לתורה" היתה המוטו שלי. עבדתי כמורה ועשיתי כל שיכולתי כדי להעביר לתלמידים את משנתי. בשנה השנייה לעבודתי כמורה דרך "קרן קרב" הייתי צריכה להיות בשמירת הריון, אז ניצלתי את הזמן ונרשמתי ל"הסבת אקדמאים להוראה" במכללת 'לוינסקי', כדי להוציא תעודת הוראה. את הסטאז' עשיתי בבית הספר 'מצפה ים' אצל רחל גמליאלי היקרה. משסיימתי את הסטאג' התחלתי לעבוד ב'צאלים' כמורה למחשבים, והמשכתי כמחנכת ומורה למחשבים ומתמטיקה".  
לאחר לידת ביתה הבכורה התחילה אסנת ללכת להרצאות בנושא חינוך שהועברו במתנ"ס, וכשהייתה משוחחת עם הורי תלמידיה, הייתה נעזרת בידע שקיבלה מההרצאות וממאמרים שקראה. "כשפתחו באילת הנחיית קבוצות הורים בבית ספר להורים ע"ש אדלר, נרשמתי בשמחה, למדתי שלוש שנים ולאחר מכן עוד שנה של קואצ'ינג. עם השנים שעברו, הבנתי שזה לא מספיק, והחלטתי להתמקצע בתחום, התחלתי לימודי תואר שני בייעוץ חינוכי בגיל 48 ובגיל 50 סיימתי את  לימודיי. לפני שנתיים הבנתי שאוכל לעשות ולתרום יותר אם אעזוב את "אזור הנוחות" שלי בבית הספר 'צאלים' ואעבור לעבודה כיועצת עם מתבגרים ותיכוניסטיים, ועברתי לבית הספר 'רבין' לעבודה כיועצת לשתי שכבות של תיכוניסטים".

כעת את מרגישה שהגשמת את עצמך?
"עברתי להוראה מתוך רגש של  שליחות אמיתית, ומהוראה לייעוץ, מתוך תחושת שליחות עמוקה עוד יותר. בשנים האחרונות יש הרגשה בקרב אנשי החינוך שחייבים לחזק את נושא האמפטיה והחמלה בין הילדים  יחד עם כבוד איש לרעהו ועוד. תראי מה קורה היום, הגענו למצב שריב על חנייה מסתיים ברצח ואם היית מעורב בתאונה ואתה מבקש פרטים, אתה עלול להידקר. האווירה הזו של אלימות, התלהמות וחוסר סבלנות מחלחלת גם לילדים ולנוער. אני חושבת שהתפקיד של אנשי החינוך הוא בראש ובראשונה לחנך ילדים ונוער כך שיפנימו את "ואהבת לרעך כמוך" ו "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". להיות בשבילם מודל לחיקוי, ובכך להקנות להם ערכים שאני מקווה ישנו את החברה בישראל לטובה ומכילה יותר, ויהפכו את החיים בארץ לטובים יותר, לחיים של שלום ואחווה ודרך ארץ".  


 
כשעזבת  את המלונאות לטובת החינוך ואחר כך המשכת לייעוץ, האם לזה פיללת?
"לגמרי. קיבלתי בדיוק מה שרציתי. היה לי את המקום והכוח להגיע ללב של הילדים וההורים ולעשות שינוי ואני מאמינה שעזרתי לילדים רבים. לילדים עם לקויות למידה עזרתי להבין את מהות הקשיים שלהם, איך להתמודד איתם. אני רואה שליחות עליונה בעזרה לכל ילד על מנת להעלות את הדימוי העצמי שלו ולהראות לו שיש בעולם צדדים שונים ושלא הכל קל, וגם אם הוא לא מצליח במשהו, הרי שעל ידי הצבת מטרות, התמדה ועקביות הוא יכול להגיע להצלחה והישגים גם בתחומים אחרים. בסוף כל יום עבודה אני סוגרת את דלת המשרד בארבע ומחכה בקוצר רוח ליום המחרת כדי להמשיך לעבוד".


מה טוב ומה רע במקצוע? 
"יש לי סיפוק רב בעבודתי. אני מרגישה שאני מצליחה לגעת בנשמות שצריכות עזרה. אני מאמינה בדיאלוגים ושיח, שצריך לדבר עם הילדים ולפתור בעיות ואפשר לעשות את זה גם בכתות של שלושים ילדים. אני עובדת עם ילדים כדי לעודד אותם, מדריכה מורים בכישורי חיים ומשוחחת עם ההורים על חשיבות ומהות היחסים בבית, קיום שיח וזמן איכות איתם ולא רק לחלק הוראות ופקודות. וכשאני מקבלת משובים חיובים על שינויים לטובה - אני מרגישה שאני מגשימה את ייעודי". 



"טוב לי כשאני רואה את התלמידים משתפרים"


מי? שירז קדם, בת 43, ילידת אילת, רווקה החיה מזה שמונה שנים בזוגיות. עובדת כמורת שילוב לחינוך מיוחד בבית הספר היסודי 'גלים'. עובדת עם ילדים בעלי קשיי למידה כמו ילדים שלא רכשו את הקריאה והכתיבה בזמן, ילדים עם הפרעות קשב וריכוז המשפיעות על צורת הלימודים שלהם, ילדים עם בעיות אוטיזם וכו'.

 

החיים זימנו לה את ההוראה. שירז קדם


חלומה של שירז היה להיות טבחית ושנים מספר עבדה במקצוע, אבל בחיים לא תמיד חלומות מתגשמים. במקרה של שירז, החלום על קריירה של טבחית, איתו גדלה מילדות נגוז בשל בעיות בריאות, ופינה את דרכה להוראה, מקצוע שהיום היא רואה היום יותר מכל כשליחות ויעוד.
"תמיד חלמתי להיות טבחית", היא משתפת. "אני נכה בעקבות מחלה כרונית נדירה ולא יכולה לעבוד בכל עבודה, אבל הביטוח הלאומי מימן עבורי לימודים באוניברסיטת 'בן גוריון' באילת, שם למדתי טבחות סוג 1.  אחרי שסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד במלון 'דן' אילת כשבע שנים במסעדות המלון, במטבח החלבי וב V.I.P  וגם עשיתי סיבוב בקונדיטוריה. בשנה האחרונה לעבודתי במלון הורע מצבי הבריאותי ונאלצתי להפסיק לעבוד. לאחר תקופה של כמעט שנתיים ללא עבודה קיבלתי מהביטוח הלאומי אפשרות לבחור במקצוע חדש. בחרתי בהוראה. למדתי תואר ראשון בחינוך מיוחד ב'לוינסקי' וכשסיימתי התחלתי לעבוד בבית הספר 'אורים' כמורה לבישול במגמת הבישול. עבדתי שם שבע שנים ועולם חדש נפתח בפני. עולם מדהים. היה מדהים ללמד ילדים עם צרכים מיוחדים להתנהל במטבח, לשמור על היגיינה וניקיון ולבשל. לראות ילד עם צרכים מיוחדים מחזיק סכין ומכין סלט והוא כל כך גאה במה שעשה, שזה כמעט גרם לי לבכות מהתרגשות. לאחר שבע שנים החלטתי שאני רוצה לעשות שינוי ולמדתי הוראה מתקנת ואבחון דידקטי במכללת 'לוינסקי' ומשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד כמורת שילוב - מקצוע בו אני עוסקת עד היום".


האם חשבת אי פעם שתהיי מורה?
"לא. ממש לא", היא מחייכת. "החלום שלי היה להתקדם בעולם המטבח והאמנתי אז שזו האהבה הגדולה שלי. אמא שלי תמיד אמרה שכדאי שאהיה גננת או מורה, וזה בדיוק מה שקרה. היום אני מתחילה את השנה ה-11 שלי כמורה, וזה טוב, למרות שלפעמים זה קשה, מעייף, מתסכל אבל בעיקר ממלא וגורם לי אושר. אני מאושרת כשאני רואה איך ילדים מתקדמים ומשתפרים".


מה טוב ומה רע במקצוע ההוראה?
"טוב לי כשאני רואה את התלמידים שלי מתקדמים, משתפרים ומודים לי על העזרה ואני מצרפת פתק שכתבו לי התלמידים שממש גרם לי לבכות מאושר. אני שמחה וטוב לי כשאני רואה שיש פירות לעבודה הקשה הזו. מה רע? שלפעמים קשה נפשית, ואתה צריך לעצור את עצמך וצריך המון סבלנות ואורח רוח. לא נכון להגדיר את זה כ'רע', אבל יש קשיים שהם חלק מהדרך שסופה לרוב טוב".


בדיעבד מצטערת על ההחלטה להיות מורה?
"קשה לי לענות על זה, משום שלא בחרתי להיות מורה, זה היה יותר עניין של נסיבות בעקבות המחלה, אבל בדיעבד אני לא מצטערת על כך. אני מאמינה שזה מה שהיה צריך לקרות, שזו בעצם השליחות שלי בחיים. אני גם מתנדבת הרבה: עם חיים זהבי שאתו אני עובדת שש שנים, מתנדבת בספרייה העירונית, מעבירה שעת סיפור בספרייה שם אני מספרת לילדים על בעלי חיים וגם מעביר הרצאות על המחלה שלי ועל דרכי בחיים".


 

"הבטחתי לעצמי שלא אהייה מורה"


מי? בקי קמחי, ילידת אילת בת 39 נשואה + ארבע ילדים בגילאים שבין 12.5 ושנה וארבעה חודשים. כיום מלמדת מדעי החברה בתיכון 'בגין' ורכזת חינוך חברתי של בית הספר.
עוד בילדותה הבטיחה בקי לעצמה שלעולם לא תהיה מורה, משום שראתה עד כמה אביה (המורה המיתולוגי האהוב והנערץ אלי יעקב), שקוע בעבודת החינוך כל כולו. שנים ארוכות חייתה במרכז הארץ ומספר שנים  בארה"ב, למדה, בנתה עסק, נישאה והקימה משפחה ואפילו לרגע לא חשבה שמעבר לפינה מחכה לה מקצוע ההוראה וכי גם היא, ממש כמו אביה תהיה מורה שההוראה והחינוך הם כל עולמה.

 

הבטיחה לעצמה לא ללכת בדרכי אבא. בקי קמחי


"בשנת 2002 עזבתי את אילת לצורך לימודים במרכז הבינתחומי ואחר כך באוניברסיטת תל אביב", מספרת בקי. "התחתנתי עם בחור ירושלמי ונשארנו במרכז וזמן מה גם התגוררנו בארצות הברית.
אני בוגרת תואר שני בדיפלומטיה וביטחון ומרצה מוסמכת לשפת גוף ותקשורת בין אישית וגם מנחת קבוצות. כשהתגוררתי במרכז ובארצות הברית, הקמתי עסק ועסקתי בהנחיית קבוצות ובהרצאות. בארצות הברית גם עסקתי בהסברה לקהילות יהודיות במסגרת העסק שלי, באמצעות קשרים עם המרכז הבינתחומי והכרויות שפיתחתי עם הקהילות השונות".


חלמת איי פעם להיות מורה?
"ממש לא", היא צוחקת. "אבי הוא אלי יעקב, המורה המיתולוגי של 'גולדווטר', המלמד שם כבר למעלה מארבעים שנה. הבטחתי לעצמי שבשום אופן לא אהייה מורה, כי ראית איך אבא נותן את כל כולו לבית הספר וזה נראה בעיני מוגזם להקדיש כל כך הרבה מעצמך לעבודה".


איך קרה שחזרת לאילת ועשית הסבה להוראה?
"החזרה לאילת היתה בזמן הנכון. קיבלתי הצעת עבודה מצויינת וגם התגעגעתי קצת הביתה ונראה לי טבעי לגמרי לחזור לאילת. הילד הרביעי ירדן הוא כבר אילתי אמיתי. ילדתי אותו במרכז, אבל מיד אחרי הלידה חזרנו לאילת. כשהתחלתי לקבל הצעות לחזור לאילת ולעסוק בהוראה הפיתוי היה גדול מאוד. באילת יש תמריצים למורים וחוזה אישי וגם יש אפשרויות קידום – דבר שהוא לא כל כך פשוט במרכז הארץ בתחום החינוך ובתחומים חברתיים וציבוריים אחרים. כשחזרתי התקבלתי בחיבוק גדול גם על ידי ראש העירייה וגם על ידי מנהלת בית הספר וידעתי שעשיתי את ההחלטה הנכונה".


איך את מסבירה את ההסבה המקצועית להוראה?
"כאמא לילדים קטנים שאותם אהבתי ללמד ולהקנות להם ערכים, הבנתי עד כמה זה חשוב  לילדים ללמוד ולרכוש ערכים ועד כמה אני אוהבת ללמד ולהדריך. כעת כשהתחלתי ללמד בבית הספר, אני נוכחת לדעת שאני בדיוק כמו אבא שלי - נותנת לתלמידים את כל כולי וגם אצלי העבודה מגיעה הביתה. אני אוהבת ללמד ולחנך וכשאתה עושה משהו מאהבה ונותן את כל כולך יש לך סיפוק גדול. אני כל הזמן חושבת איך אני נותנת לילד בדיוק מה שהוא צריך, ונותנת לו כלים לחשיבה ומקנה לו ערכים. החינוך בבית הספר היא עבודה שהולכת אתי  24/7 בדיוק כמו החינוך של הילדים שלי. אני כל הזמן עסוקה במחשבות מה אפשר לשפר ומה עוד לתת".


מה טוב במקצוע ההוראה?
"התחושה שאתה עושה משהו שיישאר טבוע בילדים לאורך שנים. שאתה מצליח להטמיע ערכים ולשנות את החשיבה של הילדים ועושה את זה בעזרת הדוגמא האישית שאתה מביא לכתה כל יום. העבודה הזו לא משעממת לרגע. כל הזמן קורים דברים, אני כל יום לומדת דברים חדשים, אני יותר לומדת מאשר מלמדת, והעבודה נותנת לי אפשרות לצמוח ולהתפתח".


מה רע במקצוע ההוראה?
"הביורוקרטיה והרדיפה הפדגוגית אחרי הישגים וציונים שגוזלת מהזמן שאמורים היינו להקדיש לחינוך לערכים של הילדים. אנחנו מבלים כל כך הרבה זמן בבית הספר והייתי רוצה להקדיש יותר זמן ולהעניק דברים אחרים – לחנך לאהבת אדם, לקבלת האחר, לכבוד ולנימוס ולא רק לעסוק ברדיפה אחרי ציונים".


בדיעבד, את מרוצה ההחלטה לעשות הסבה מקצועית להוראה?
"אני שלמה לגמרי עם ההחלטה שלי ובטוחה שעשיתי את הצעד הנכון בשבילי".


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש