פרסומת
דלג

המשפחה שלי - סיפורה של נסיה ליום השואה

מאת: אביבה דקל ● צילום: אילוסטרציה ● 12/4/2018 22:45 ● מה נשמע 543
עד שהגעתי לכתה א' לא כל כך הבנתי שהמשפחה שלי שונה מכל המשפחות של הילדים שפגשתי בגן או בבית הספר. לא ניסיתי לבדוק מדוע המשפחה שלי מורכבת משלושה זוגות מבוגרים בני אותו גיל – גיל שבו לכולם בעצם היו צריכים להיות כבר ילדים, אבל לא היו להם ילדים.
המשפחה שלי - סיפורה של נסיה ליום השואה

לדמויות בסיפור אין קשר למציאות.


 עד שהגעתי לכתה א' לא כל כך הבנתי שהמשפחה שלי שונה מכל המשפחות של הילדים שפגשתי בגן או בבית הספר. לא ניסיתי לבדוק מדוע המשפחה שלי מורכבת משלושה זוגות מבוגרים בני אותו גיל – גיל שבו לכולם בעצם היו צריכים להיות כבר ילדים, אבל לא היו להם ילדים. גם לא שאלתי למה אין לי סבא וסבתא משום צד, לא מצדו של אבא ולא מצד אמא. אפילו לא ידעתי שצריך שיהיו לי סבא וסבתא, עד שהכרתי סבים וסבתות של חברים שלי. התחלתי להבחין שמשהו לא בסדר, שמשהו שונה במשפחה שלי, רק כשמלאו לי שש ואחר כך שבע, והייתי ילדה בודדה במשפחה של ששה מבוגרים שאהבו אותי ופינקו אותי לאין סוף. המשפחה שלי הסתפקה בילדה אחת, אבל עם חלוף הזמן רציתי אחים, אחיות, סבים, סבתות, בני דודים ובנות דוד, כמו שהיו לילדים אחרים, אבל במשפחה שלי היו רק אבא ואמא שלי – יצחק ורבקה והדודים פלורה ויעקב וסילביה וחיים. זה לא שהיה לי רע. הייתי בת יחידה והדודים והדודות שלי כולם העניקו לי המון אהבה והתפעלו מכל מה שעשיתי.

 

"זה משהו שילדים לא צריכים לדעת"


בכל יום שישי בארוחת ליל שבת, ובכל ערב חג ובכלל, בכל הזדמנות אחרת, היו ארבעת הדודים והדודות מגיעים עם מתנות בשבילי וכל דודה הביאה אתה מאכל שבו הצטיינה. בתום כל ארוחה כזו, אחרי שהשכיבו אותי לישון והיו בטוחים שנרדמתי, החלו שיחות לתוך הלילה בפולנית ואפילו אילו נשארתי ערה לא הייתי מבינה מילה ממה שנאמר. עד שיום אחד החלטתי לבדוק מדוע המשפחה שלי שונה מאחרות. באחד מלילות השבת, כשהתקבצו כולם וישבו לשולחן הערוך לתפארת, עליו דלקו נרות שבת והוגשו מיטב המטעמים, שאלתי את אבא שלי: "מדוע אין לי סבא וסבתא? מדוע אין לדודים שלי ילדים? למה לכל החברים שלי יש סבים וסבתות ואחרים ואחיות ובני דודים ורק אני ילדה לבד?" מסביב לשולחן השתררה דומיה, ואז אמרה אמא שלי: "אני חושבת שהגיע הזמן לספר לילדה על המשפחה. מי מוכן לספר?". התחיל ויכוח אם צריך לספר לי או לא. לבסוף לקח על עצמו הדוד חיים את המשימה והתחיל במילים: "כנראה שמגיע לך לדעת הכל על המשפחה שלך-שלנו". והתחיל לדבר.
"כשנכנסו הנאצים לורשה והתחילו הרדיפות, ברחתי עם המשפחה שלי והסתתרנו בעלית גג אצל חברים פולנים גויים. היינו משפחה גדולה. אמא ואבא שלי, אחותי ובעלה ושתי ילדות, שני אחים לא נשואים ואני ומריצה אשתי ושלושת הילדים שלנו", סיפר חיים  "מרק, הבן הקטן שלנו, היה רק בן שלוש, סוזי בת ארבע וחצי ושלמה בן אחת עשרה. כולנו הסתתרנו בעליית גג והחברים דאגו לנו למזון ושתייה. שבועיים היינו כך, ואז, בוקר אחד, הסתיים הכל . שמענו רעש של משאיות מגיעות וחונות ליד הבית. צעקות מהרחוב בגרמנית, באידיש ובפולנית, ואחר כך צעדים כבדים עולים במדרגות. אחר כך נורו שתי יריות ואז נפרצה הדלת וחיילים גרמנים פרצו לעליית הגג הקטנה בה חיינו. מאחוריהם יכולנו לראות את גופות חברינו הפולנים מוטלות על הרצפה. הגרמנים  שלפו אותנו בגסות מתוך עליית הגג, ודחפו אותנו במורד המדרגות, תוך שהם מכים בנו ברובים בלי להבחין אם היכו ילד, אשה זקנה או אם שניסתה לסוכך על ילדיה. ברחוב כבר חיכו מאות משפחות בטור ארוך, כשהנאצים שומרים עליהם ברובים שלופים והכלבים נובחים בחימה על כל מי שניסה לזוז. שלמה ניסה להגן בגופו על אמו שהושיטה יד לאסוף את אחותו הקטנה ונורה במקום יחד עם אמו. משניסיתי אני לסוכך על הקטנים, הוכיתי בקתות הרובים והוחזרתי לשורה. חיבקתי את ילדי הקטנים ובכיתי בכי מר על אשתי ועל שלמהל'ה שנורו. שעות חיכינו כך כשהדמעות זולגות מעינינו וניסינו להרגיע את הילדים הצעירים שמא יירו הגרמנים גם בהם, כשהחיילים הגרמנים עברו לידנו ומפעם לפעם  היכו בנו בקתות הרובים.

 

 

להשאר יחד ולזכור


שעות חלפו עד שהעלו אותנו למשאיות, ומשם הועברנו לרכבות דחוסים כמו בהמות בקרונות שחלונותיהם נאטמו בקרשים. הרכבות הובילו אותנו לאושויץ'. כשהגענו לשם  ניסינו להישאר יחד, אבל הגרמנים דחפו את הוריי  וילדיי הנותרים לצד אחד עם אחותי וילדיה, ואותי, את גיסי ואת שני אחיי לצד שני. איך שהוא שרדתי את מחנה המוות, את הרעב, הצפיפות והמכות. משנסתיימה המלחמה ויצאתי לחפש אם מישהו מבני משפחתי נותר בחיים, התברר לי שאיש לא נותר בחיים מלבדי. חזרתי לוורשה וניסיתי למצוא חברים, אבל גם שם איש לא חיכה לי. כל מי שהכרתי אי פעם עקבותיו נעלמו. כשהציעו לי להגיע למחנה שהקימה הסוכנות, במטרה להעלות את הנותרים בחיים לישראל, עשיתי כך, ושם פגשתי אתי סילביה והחלטנו להישאר יחד ולבנות בית חדש. במחנה לקראת העלייה ארצה פגשנו גם את יצחק ורבקה ואת פלורה ויעקב. לכל אחד מהם היה סיפור דומה לשלנו, שסופו היה זהה – כל המשפחות שלהם, בני זוגם והילדים שלהם, ההורים, האחים והאחיות והדודים והדודות - איש לא שרד והם נשארו בודדים בעולם כמוני. פלורה ויעקב, וגם יצחק ורבקה נישאו במחנה בזמן בו המתינו לעלות לישראל. שם במחנה, החלטנו שאם נעלה לישראל, נישאר תמיד יחד וניצור לנו משפחה חדשה. אנחנו נהיה האחים והאחיות שלנו שנכחדו, יחד נזכור את בני זוגנו ואת הילדים שהיו לנו ונספו בשואה – תמיד נשאר יחד. הבנו שאנחנו כבר מבוגרים מכדי שיהיו לנו ילדים אחרים שימלאו את החלל ואת מקומם של אלה שנעלמו מחיינו. כשנכנסה אמא שלך להריון, הבנו שקרה לנו נס – יהיה לנו ילד והוא יהיה הילד של כולנו. יהיה לנו שוב את מי לאהוב, את מי לפנק ולגדל ולתת לו כל מה שיחסר לו.  משנולדת, קראנו לך נסיה- את הנס של כולנו, הילדה של כולנו, ואנחנו תמיד נהיה כאן בשבילך – אנחנו המשפחה שלך. אנחנו הדודים והדודות שאין לך, אנחנו הסבים והסבתות שאין לך, ואת הילדה שלנו. אנחנו תמיד נהיה המשפחה שלך".
"שנים רבות עברו מאז אותו ליל שישי בו נודע לי שיש לי משפחה אמיתית. שאוהבת אותי ושתהיה שם בשבילי בכל מה שארצה ומתי שאצטרך. השנים חלפו. גדלתי, סיימתי את הלימודים בבית הספר ובאוניברסיטה, נשאתי לרון אהובי. לחופה הובילו אותנו שישה זוגות הוריי וזוג ההורים שלו. לארבעת ילדיי יש משפחה גדולה גם מצדו של רון וגם מצדי, והם תמיד יכולים להתגאות שהם הילדים היחידים שיש להם שישה זוגות סבים וסבות מצד אמא וזוג סבא וסבתא מצד אבא. זו המשפחה שלי".
 


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש