שלך לנצח, אמא

   אין משהו קשה יותר מאשר להסתכל לשכול בעיניים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשלוש אמהות שכולות, שאיבדו את בניהם בצירוף מקרים מצמרר, בזו אחר זו, במהלך חודש צמבר. אבל צירוף המקרים לא מתחיל ונגמר בחודש האסון בו נקשו לובשי המדים על שלוש דלתות באילת, זה נמשך אל העובדה שבשלושת המקרים, הבנים שלהן היו היחידים שנהרגו - מי מהם היחיד מתוך החייל, מי מהם היחיד מתוך חברות החיילים ששהו בקרבת מקום ואם לא די בזה, הרי שלכל אחת מהאמהות נותרו בבית עוד שני אחים כואבים- שרון, אמא של מאור כהן אייזנקוט, זהבה דמרי, אמא של מתן ונילי קראווני, אמא של לידור. לא משנה עוד כמה שנים של כאב יעברו ועד כמה הרי הגעגועים יתעצמו, מי שחושב שהזמן עושה את שלו, כנראה לא איבד בן יקר. הן לנצח יהיו האמהות שלהם.

ההודעה

   זה היה יום שלישי ה- 5/12 כשלובשי המדים הגיעו לבית משפחת דמרי כדי לבשר להם את הידיעה הקשה, כי בנם הבכור נהרג. "הוא ליווה שיירות הכנסת מזון לתוך הרצועה", מספרת זהבה אמו של מתן, שהיה בשירות מילואים. "ליווה שיירות של הכנסת כלים לצרכי לחימה והוצאת כלים שנפגעו. באחד הפינויים מהרצועה ירו על כוח הליווי ארבעה פצמ"רים. באותו זמן, הכוח עמד ומתן היה מחוץ להאמר שסגר את השיירה המתארגנת לתזוזה, והיחיד שנהרג בתקרית הזו. למעשה, אחרי חצי שנה של לחימה בעזה, עד היום הוא החייל היחיד שנהרג מחיל התותחנים. שני חיילים אחרים נפגעו פציעות קלות וחזרו בהמשך לשרת. בן 31 היה מתן בנופלו והשאיר אחריו שני ילדים (4,2), אישה אוהבת, הורים ושני אחים כואבים.
   שלושה ימים לאחר מכן, ביום שישי, נר שני של חנוכה (8.12), הגיעה הידיעה הקשה אל בית משפחת כהן- אייזנקוט. "הכוח של מאור נכנס למסגד בחאן יונס, הם חיפשו שם פיר של מנהרה ועל הדרך אפשרות שיש חטופים במקום", מספרת שרון את מה שנודע לה בהמשך. "היתה היתקלות עם מחבלים ששהו במקום, אבל החיילים התגברו על המחבלים, אלא שאז נורה טיל נ"ט שפגע בקיר וההדף עף על מי שהיה הראשון בכוח - על מאור. בתקרית הזו, מאור היה חייל גולני שנהרג יחד עם חייל נוסף מחיל ההנדסה. זה הכל עניין של חוסר מזל, להיות 10 סנטימטרים מפה או משם. ממה שאני יודעת, מאור פונה במסוק כשהוא במצב קשה. אני לא יודעת אם הוא נפטר במסוק או אחרי שהגיע לבית החולים, לא כל דבר אני עדיין מסוגלת לשמוע. מאור הוא החייל היחיד מגדוד 12 של גולני שנפל עד היום במלחמת חרבות ברזל והלוואי וזה ישאר ככה". מאור נהרג בדיוק שנה אחרי שעלה על מדים. בן 19 היה בנופלו. ילד סנדוויץ בין שני אחים, השאיר אחריו הורים ושני אחים כואבים.
   9 ימים מאוחר יותר (17.12), הגיעה הנקישה האימתנית אל בית משפחת קראווני בעיר. "לידור, עבורו זה היה שירות המילואים הראשון, היה בפעילות מבצעית. גדוד הנדסה קרבית של ביצעו חשיפה של מנהרה. בתום הפעילות הוא היה אמור לצאת מעזה, עלה על ההאמר ונפגע בפגיעה ישירה מטיל קורנט", מספרת נילי אמו של לידור. לידור הוא החייל היחיד שנהרג מגדוד 8163 בן 23 היה במותו, בן הזקונים של הבית. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות כואבים.

החיים לפני ואחרי?

   שרון: "לפני המקרה היו לי את החיים הכי טובים שיכולתי לבקש. הגעתי לנקודת השיא של החיים. הילדים גדלו, ידעתי שאוטוטו יש לי שני בנים חיילים ובת סטודנטית והכל היה מושלם וכיפי, בעיקר כשאת כל מה שהשגתי, השגתי בעשר אצבעות. שום דבר בחיים לא יכול להכין אותך למצב כזה. אין שום רופא שיתן לך תרופה או שום פסיכולוג שיכול באמת להעביר את השברון הגדול שמרגישים. זה לקום בבוקר ולמשוך את היום, לשנוא את הלילה כי אני לא ישנה ואני שונאת את הבוקר כי עבורי זה עוד יום שצריך להיגמר".
   זהבה: "אין חיים אחרי, פועלים על אוטומט. אמנם ברגע שאחרי הנקישה וההבנה של מה שקרה, המוטו שלי היה שחייבים לבחור בחיים, אבל בפועל זה בכל יום ללמוד ללכת מחדש".
   נילי: "אי אפשר לתאר במילים איך נראים או ליתר דיוק, מרגישים, החיים אחרי. זה לא משהו שאפשר להסביר או משהו שתדע איך תתנהל ביום שאחרי שדבר כזה נוחת עלייך. אחרי שסיימנו לבכות, הסתכלתי על הבנות ואמרתי להן- החיים ממשיכים. אנחנו רוצים להיות משפחה שמחה עד כמה שאפשר. הכאב, הצער והגעגוע ילוו מהיום ואילך, אבל החיים ממשיכים. בפסח אירחתי 26 איש. אז קמתי מהשולחן, קצת בכיתי וחזרתי לשולחן. יש לי שני נכדים אז אני לא יכולה להיות עצובה. אני חייבת לתת לבנות שלי את הדוגמה והאחריות להרים את עצמך ולהמשיך. מיד אחרי השבעה חזרתי לעבודה במשרה מלאה כיועצת בבית הספר בגין".

בן של אמא

אם הייתן מתמצתות את הילד?
   נילי: "החיוך הענק והתמידי שלו, שמחת החיים, הרצון לטרוף ולבלוע את החיים. לידור עשה תמיד דברים שהוא אהב ורצה ולא ויתר עליהם, אם זה טיולים, רישיון על אופנוע. תמיד היה מוקף בחברים מכל הסוגים והגילאים, הייתה לו חברה שנתיים וחצי והוא אף פעם לא ויתר על מה שרצה גם אם חששנו לשלומו על האופנוע. היום אני שמחה שהוא לא ויתר. הוא היה מנהיג בדם, הדריך הרבה שנים בבני עקיבא, היה חלק מחבורה בשם הפרלמנט, חבורה שמלווה אותנו גם היום".
   זהבה: "מתן היה צדיק נסתר, צנוע, חייכן, אבא מדהים לשני הילדים שלו. אהב ספורט, בעיקר כדורסל, היה תחרותי מאוד, בן של אמא".
   שרון: "הכי בלטה במאור הצניעות. הוא היה ביישן ונושא הכבוד היה חשוב לו מאוד - תמיד לדבר בגובה העיניים ושידברו איתו בגובה העיניים. אהב מאוד כדורגל, שיחק בבני אילת. ילד שתמיד היה לו חשוב להיות בסדר עם כולם. למרות גילו הצעיר, הוא הספיק לראות מקומות בעולם. לפני הגיוס, היה שלושה שבועות בחופשה בתאילנד ולאורך השנים נסע למשחקים של הקבוצה שהעריץ- מדריד. הרגשתי שגדל לי בבית גבר מכיל, מבין, מחבק, שהפך להיות החבר הטוב של אמא. תמיד היה מוקף בחברים, היה חבר נאמן ופייטר אמיתי שאהב את מה שעשה. הוא היה צריך לצאת קורס מכי"ם אבל דחה את היציאה כדי להמשיך ולהילחם".

מצליחות לעכל את הטייטל החדש- אמהות שכולות?
   שרון: "בטח שלא".
   נילי: "אני בורחת מזה. אנחנו לא שם עדיין, לא מצליחה לעכל שיש לי טייטל חדש כזה".
   זהבה: "הייתי ביום חמישי במפגש, אמרו בו שיש איתנו אמא שכולה, הסתובבתי וחיפשתי...".

איך שורדים את יום הזיכרון?
   שרון: "זה אחד הדברים המפחידים. כשהפצצה הקשה מכל נפלה עלי, היא נפלה עליי. כאן אני באה לפצצה. באמת, איך עוברים את זה? אז בימים שלפני יום הזיכרון יש שיחות ופה כתבה ושם מזמינים אותי לדבר ואני מוצאת את עצמי מנהלת לו"ז צפוף. ובכלל אין מדריך להורים שכולים. אף אחד לא מכין אותך לקראת זה ולא מסביר לך מה עושים עם זה".
   נילי: "יש לו"ז מטורף לפני יום הזיכרון. מכתבה לכתבה, מהנצחה להנצחה, אנחנו צריכים להכין את עצמנו שביום הזיכרון יבואו אנשים אלינו הביתה".
   זהבה: "עבורי זה כמו לחוות הלוויה בפעם השנייה".
   שרון: "ממש ככה".
   נילי: "אני דווקא לא חשבתי על זה ככה. היום יש יותר מודעות ותמיכה. מאוד מלווים אותנו- עובדת סוציאלית, פסיכיאטרית".
   נילי: "יש סביבנו אנשים טובים. כל מיני ארגונים, אני חושבת בעיקר שבמלחמה הזו יש מעטפת מדהימה. גם הצבא היום מאוד מודע, כל הזמן מתקשרים, אם זה מפקדים, חיילים, כולם בודקים כל הזמן שעוטפים אותנו".

טוב למות בעד ארצנו?

אני שואלת את האימהות הכואבות עד כמה המשפט הזה תופס או לא תופס כיום מבחינתן.
   זהבה: "טוב זה לא. האמת שלא ראיתי את התרחיש הזה קורה כי הוא כבר לא חייל סדיר והתפיסה שלי היתה שבמילואים זה לא קורה. הוא גם לא סיפר לנו שהוא בעזה, אמר לנו רק שהוא מלווה שיירות, זהו. אם המקרה שלנו יעשה את העבודה, אחיה בהשלמה עם זה".
   נילי: "טוב זה בטח שלא, אבל אם אין ברירה אין ברירה. מלחמת חרבות ברזל היא מלחמת קיום. זה לא משהו שבחרנו בו ולצערי עדיין לא סיימנו. אנחנו חייבים לשמור על הבית. הבן שלי יצא לקרב חדור מטרה. זמן קצר אחרי שיצא הוא חלה, חטף אלרגיה קשה, בלב שמחתי. הודיתי לאלוהים שהחזיר לי אותו הביתה והוא שומר לי עליו. אבל אחרי כמה ימים, לידור הרגיש טוב יותר ורצה לחזור, אבל הרופא לא אישר לו והחזיר אותו שוב הביתה. לידור התעקש ואחרי כמה ימים חזר. אלו היו מילואים ראשונים שלו והוא ממש התעקש. כל הזמן חקוקה לי התמונה שכמה ימים לפני המקרה הביאו לי את התמונה שלו מעזה. הוא מחייך מאוזן לאוזן כאילו הם בתאילנד. הוא הרגיש שליחות גדולה להגן על הבית. אין לנו ברירה אחרת".
   שרון: "אני אומרת טוב שיש לנו חיילים ציונים, אין בכלל ספק שהתפקיד שלהם הוא לשמור לנו על הבית. מאור מאוד רצה להיות לוחם, הוא ידע מה זה גולני, ידע שהוא לוחם חוד שצועד בראש. באחת השיחות שלנו כשניסיתי להבין מה הוא עושה בצבא, הוא ניסה להסביר לי וכשלא ממש הבנתי הוא אמר לי- "בקיצור אמא- אני הראשון למות". אמרתי לו אל תדבר ככה, מה פתאום, אבל הוא באמת ידע. אני מרגישה עטופה אבל לא מרגישה שזה מגיע לי. המשפחה, החברים, העבודה, כולם התרגלו לעשות סידורים בשבילי, אז אני נפגשת עם פסיכולוגית ובסוף מה? הדלת נסגרת ואני נשארת לבד ומאור לא כאן והריק קיים, לא עוזב וכל כך כואב. זה ריק לא אנושי שאי אפשר להסביר. אז עם כל ההערכה, הכבוד והאהבה שממלאים לי את שעות אחר הצהריים והערב, פה בדיוק העבודה מסתיימת ואני לא מצליחה להביא את עצמי אפילו טיפה קדימה".
   נילי: "אין לזה זמן. כל אחד והקצב שלו. את חייבת להיות סלחנית לעצמך".
   שרון: "אני מוצאת את העזרה הקטנה בזה שלפחות לפסיכולוגית אני יכולה לומר הכל בלי מסננת".

איך עוברים מיום הזיכרון הכואב כל כך ליום העצמאות?
   שרון: "בשבילי אין יום עצמאות. יש גבול".
   נילי: "לנו כן יהיה יום עצמאות. יש לנו נכדים, ילדות, החבר של הבת, אחי. יהיו לנו אורחים, נחגוג ככל שנוכל".
   שרון: "לי יש את הפריבילגיה לסגור את הדלת וזהו".
   נילי: "נחגוג בצורה מסוימת. בטוח שזה יהיה קשה, שונה ואחר, אבל יהיה".
   זהבה: "אנחנו בורחים. נמצא פינה בים המלח וננוח. תמיד המעבר הזה נראה לי טבעי. היום מי מצליח לחשוב על זה בכלל?".
   שרון: "עבורי יום הזיכרון לא כזה חדש. דוד שלי נפל במלחמת ההתשה כך שאת הטקסים אני מכירה כאחיינית אבל לא כאמא".

בעוד ששרון מגדירה את עצמה כשומרת מצוות, נילי וזהבה קרובות יותר לדת. אני מבקשת להבין עד כמה האמונה אולי מסייעת לחזק בימים קשים כאלו?
   נילי: "הצער והכאב זה משהו שילווה אותנו כל החיים. הדרך להסתכל על הדברים שונה. האמונה מאוד מחזקת אותנו בזה שאתה מאמין שיש מישהו למעלה שהחליט. אני מאמינה בקדוש ברוך הוא שיש סיבה ומרגישה שהבן שלנו עלה בסערה השמימה ונמצא במקום טוב, קוראים לזה מות קדושים. ונכון, לצד האמונה שמחזקת, יש גם ימים של כעס ושאלות- למה עשית לנו את זה? אבל האמונה מחזירה למסלול וגורמת לי לדבוק בחיים".
   זהבה: "יש דברים שהם לא בשליטתנו. מה שצריך לקרות, קורה".
   שרון: "אני מסורתית אבל אני בסכסוך עם בורא עולם. כועסת כן. מאמינה ומקווה שמה שנילי אומרת זה נכון. רב אמר לי שמאור נמצא ליד כס המלכות אבל אני רוצה אותו ליידי על הספה. אני בסכסוך עם אלוהים שלא שמר לי עליו, אז כן, אני כועסת".
   נילי: "גם אני כועסת, לפעמים. אני משתדלת בדרך כלל לא לכעוס, להרים את העיניים ולומר שיש כאן דברים מעבר, גדולים יותר ממה שאני יכולה לתפוס. הכעס לא יעזור ויכול רק להוביל למחלות כי כעס זה דבר מאוד לא בריא. אז כן, לפעמים גם אני כועסת ושואלת שאלות, אבל אני משתדלת שזה יקרה כמה שפחות. יש בי בעיקר כעס כלפי מה שקורה גם היום במדינה, שלא הפנמנו כלום, שלא למדנו שהפירוד ושנאת החינם בעוכרינו. חברים של הבן שלי שיוצאים להתאוורר מדי פעם בבית, שומעים ורואים את השנאה בעם ואת הכעס ולא יכולים שלא לשאול את עצמם למה בכלל הם ממשיכים להילחם. עדיין לא הבנו. אנחנו מפספסים את הפואנטה וזה מכעיס".
   שרון: "היה מחזיר לי אותו פצוע, קטוע רגליים, הייתי מקבלת אותו בחיבוק ענק. אבל למה לקחת לי אותו? טוב לכעוס, לא טוב לכעוס, אצלי זה לגמרי לא בשליטה".
   זהבה: "אני כועסת לא ספציפית על זה שלקחו לי את מתן. יש בי כעסים על כך שהבן שלי נפל וכלום בעצם לא ממש השתנה. העם שלנו עדיין מסוכסך עם עצמו אז מה עשינו בזה בעצם?".
   שרון: "היום מסתבר לי שמאור ידע להגדיר בדיוק את התפקיד שלו. הוא יצא להילחם באומץ רב ואני כאמא פייטרית וציונית שאוהבת את המדינה הייתי מתחננת שלא על ארבע שלא ילחם ואפילו קושרת אותו אם הייתי יכולה. הוא הקריב לא רק את עצמו אלא גם אותי. אני לא לוחמת וגם אני הוקרבתי. אחזק את מה שזהבה אמרה- אסור שמות הבנים שלנו יהיה לשווא. אסור שהמלחמה תיפסק עד שלא יושגו כל היעדים, ולצערי בינתיים החמאס לא מורתע והחטופים לא כאן".
   נילי: "ברור שגם אני בעד המשך הלחימה כי אין ברירה, עדיין לא השגנו את מה שהיינו צריכים להשיג. יש לנו צבא חזק, לוחמים אדירים ועם נפלא".
   זהבה: "חייבים המשך לחימה, לשטח את עזה, אחרת כלום כאילו לא קרה".
   נילי: "מצד שני אי אפשר שלא לחשוב על זה שיש מן הסתם דברים שאנחנו לא יודעים וזה מורכב הרבה יותר. צריך אורך רוח, לתמוך באחדות, לקרב לבבות ולא לוותר. לנו, המשפחות השכולות יש המון כוח לדרוש שלא יווצר מצב שהילדים שלנו נפלו לשווא. כל דבר זה תהליך".

דור ההמשך

   היחיד בין שלושת הנופלים שיש לו דור המשך הוא מתן דמרי, שהשאיר אחריו שני ילדים בני ארבע וכמעט שנתיים. בימים אלו אמו של מאור כהן אייזנקוט, נלחמת בבית המשפט מול המדינה על זכותה להשתמש בקצירת הזרע שנעשתה לבנה על מנת שיהיה לו דור המשך. גם לנילי אין מבנה לידור המשכיות אבל היא לא רואה בכך צורך. אני שואלת את זהבה עד כמה זה מנחם אותה שלפחות יש לה דור המשך למתן והיא עונה: "אני יכולה להתנחם ואולי במעט בכך שמתן עוד הספיק משהו בחיים. הוא התחתן, נולדו לו שני ילדים, הנכד הבכור הוא העתק שלו, הוא עשה את מה שאהב ומשהו נשאר לנו ממנו, אז כן, זה סוג של נחמה".
   שרון: "לקחו ממאור קצירת זרע ואני לא אנוח עד שהמדינה לא תאפשר לי להשתמש בזרעו. זה יקרה, בי נשבעתי, השאלה מתי. זה כל מה שאני רוצה, שתהייה למאור המשכיות. הוא רצה בית ושלושה ילדים, אז אולי שלושה לא אצליח, אבל זו הצוואה הברורה שלו אלי ואני אלחם על זה עד שאצליח".
   נילי: "מצער אותי מאוד שאין ללידור המשכיות אבל אני לא נמצאת במקום הזה. יש לנו שתי בנות, הבת הנשואה כבר הוסיפה את שם המשפחה קראווני לשמה וגם השנייה תעשה את זה כך שתהייה לנו המשכיות בדרך אחרת. המשכיות מבחינתי זה כל מה שלידור השאיר אחריו בעולם הזה. היו לו אמנם חיים קצרים, אבל הוא השאיר חותם".
   שרון: "את יודעת מה כואב? שאם הייתי רוצה לתרום את האיברים של מאור היו מוחאים לי כפיים. מישהו היה אומר לי לא שאלת את מאור מה הוא היה רוצה? אבל כאן אומרים לי את זה וזה לגמרי מכעיס. המדינה שלקחה אותו היא שתיתן לי את ההמשכיות שלו- זו מבחינתי חובתה".

הנצחה?
   נילי: "מבחינתי הנצחה של לידור זה חינוך לערכים. לייצג את הערכים שהבן שלי הוביל. אני מעבירה בבית הספר שיעורים על לידור, מדברת בטקסים, כנסים, אנחנו רוצים לבנות תצפית במקום בו היה רוכב על האופנוע שלו. עשינו טיול מאוד יפה לשכבה י'א בבית הספר בגין בו אני משמשת כיועצת והנצחנו בו את שלושת הנופלים האילתים במלחמה. הילדים התחברו לזה בצורה יוצאת דופן. חשוב לי שהצעירים יאהבו יותר את הארץ ויבינו למה אנחנו פה".
   זהבה: "מבחינתי להנציח את מתן זה להזכיר את השם שלו בכל מקום ובכל זמן. למתן היה משפט- "אל תחכה שיגידו לך מילה טובה- תגיד אתה", וזה מה שאנחנו רוצים להעביר בהנצחתו, שנהיה אנשים טובים יותר אחד לשני. אנחנו חושבים על דרכים להנציח את מתן בעיקר בתחום הספורט כמו שבטח היה רוצה".
   שרון: "מבחינתי להנציח את מאור זה להזכיר אותו בכל הזדמנות, שכולם יכירו את השם מאור כהן אייזנקוט וידעו איזה גבר יפה היה, בעל ערכים וכבוד לאדם שעמד מולו ולמשפחתו. אני חייבת להגיד שיש הרבה שותפים להנצחה שלו שאני כלל לא מכירה, כמו הציור המקסים שעשו לזכרו בבורגראנץ, אנשים שתולים על המרפסות באנרים, ילדים שדופקים בבית ושואלים אם הם יכולים לקבל דגלים וסטיקרים כדי לתלות בחדר שלהם. אם הם רואים במאור מודל לחיקוי, ההנצחה שלי הצליחה וכמובן שלהשיג המשכיות לדור זו תהייה עבורי ההנצחה החשובה ביותר".

איך ממשיכים מכאן הלאה?
   נילי: "קמים בכל בוקר לשגרה, עובדים, מגדלים ילדים, מנסים להאמין שיהיה טוב. יש הרבה טוב סביבנו, אנחנו צריכים לדבוק בו. אנחנו צריכים לבחור בכל יום מחדש בחיים, זה קשה אבל אין לנו ברירה אחרת. יש לנו אחריות על מי שנשאר ואנחנו עדיין אמהות וסבתות ולא מוותרות על הטוב שקיים".
   זהבה: "אנחנו חייבות לבחור בחיים, לדאוג לשמוח כי אף אחד לא רוצה את העצב הזה יותר ולהנציח את מתן בכל דרך אפשרית".
   שרון: "האמת היא שאני קצת יותר פסימית מהחברות היקרות שלי. אני לא יודעת איך ממשיכים. בתכלס, אני כועסת על צמד המילים 'בחירה בחיים' כי למה לי ניתנת הזכות הזו להמשיך בחיים ולבן שלי היא לא ניתנה? אז אני עדיין כועסת. אולי בעוד כמה שנים אם תשאלי אותי, תשמעי אחרת. אז אני חיה, אבל השאלה אם לנשום זה לחיות. אני עוד מדשדשת, הולכת באפלה. אני עדיין כועסת. כלום לא טוב. אצלי השלם נשבר וכרגע אני לא יכולה לראות את הטוב. אני יכולה רק לקוות שיבוא יום ולא אתעורר אליו רק כדי לשרוד אותו. הלוואי ואלמד ביום מן הימים לחיות אחרת". ■

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת