מדור לדור

לראשונה בחייהן, ישתתפו ויקי אביטן ובתיה בן זקן, האמהות של דור אביטן (בן 26 היה במותו) ודור מלכה (בן 29 היה במותו) בטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל, הפעם לא בצד של הקהל המנחם, אלא בצד הלא נתפס של ההורים השכולים. שבעה חודשים עברו מאותה מסיבת נובה שגבתה את חייהם של הבנים שלהן ושל מאות נוספים, והן עדיין מתקשות להאמין ולהשתלב במציאות החדשה שנכפתה עליהן. אנחנו נפגשות בבית משפחת אביטן. רק לפני חודש וחצי עברה לכאן המשפחה, מבקשת לשנות אווירה, לחדש, לנסות ולחזור לחיים. כבר אחרי השבעה הצליחה ויקי לגייס את תעצומות הנפש שלה, הבינה שהיא חייבת לעמוד איתן ולהרים את משפחתה. 
   "אחרי השבעה כינסתי את המשפחה וביקשתי להבין איך הם רוצים להמשיך מכאן", מספרת ויקי. "לכולנו היה ברור שדור לא היה רוצה שהבית יתפרק, שנחייה אפורים. כולנו הסכמנו פה אחד לבחור בחיים". כמה דקות אחר כך מצטרפת אלינו בתיה, אימו של דור מלכה. בניגוד לויקי היא מודה כי התקשתה למצוא את הכוחות להמשיך הלאה. למזלה ויקי היתה שם עבורה, מושכת אותה מעלה במטה הקסמים שלה, לא מניחה לה ליפול. אני מסתכלת על האימהות היפות, המטופחות, שמנסות לשדר חיים כרגיל ולא משנה עד כמה הן חזקות כלפי חוץ, העיניים העצובות לא יכולות להסתיר את הכאב. הן מתרפקות על כל שבריר של איזכור, שומעות שוב ושוב הקלטות קוליות שהשאירו הבנים שלהם אצלן בווטסאפ. ויקי הגדילה לעשות ואיגדה קובץ גדול של הודועת קוליות שהשאיר דור שלה לחברים כקליפ למזכרת. אנחנו יושבות מנסות לחייך למשמע הקול של דור, משאיר הודעות מצחיקות לחברים. היא איגדה את כל אלו על רקע מנגינה קצבית, מנסה לשבור את העצב, את התהום. בתיה נשברת וגם אני. מחיים שלמים של ילד זה כל מה נשאר. "אף אחד לא יכול להכין אותך אף פעם לסיטואציה כזו", היא אומרת מנגבת את הדמעות.
   בבית משפחת אביטן, וגם בביתה של בתיה, ההנצחה קיימת. אצל ויקי פינת הנצחה ענקית עם כל מה שקשור לדור. תמונות, גיטרה, משקאות אלכוהולים עם תוית ועליה מונצחים שמו ותמונתו של דור. אצל בתיה תמצאו בסלון לצד פינת ההנצחה, באנר ענק של דור, מאחד מאירועי הספורט שהתקיימו לזכרו. סביבו היא מיקמה עציצים, מרגישה שדור בממדים כמעט אמיתיים עדיין תמיד איתה ולצדה. 

השבת הארורה

   בשבת הארורה ההיא התעוררה ויקי אביטן כמו בכל שבת מוקדם בבוקר. בד בבד עם שתיית הקפה, רגע לפני שיצאה לצעידת הבוקר השגרתית שלה, היא פתחה כהרגלה את הטלוויזיה ולא האמינה למראה עיניה- ישראל במלחמה. את מה שקרה בשעות ובימים הבאים לא יכל אף אחד במדינה לצפות, על אחת כמה וכמה לא יכלו לצפות במשפחות הנרצחים. "יום קודם, בשישי, הם היו ביחד במסיבה אחרת עד הבוקר", נזכרת בתיה, אימו של דור מלכה. "בבוקר הם חזרו לבית של דור להתארגן לקראת המסיבה ברעים. תאמיני לי שלא היה לי שמץ של מושג איפה זה רעים. אם הייתי יודעת שזה על גבול עזה הייתי נוסעת להיות איתם רק מהפחד".
   בזמן שויקי פתחה את הטלוויזיה והבינה לחרדתה שמחבלים חדרו לישראל, היא עדיין לא חשבה אפילו שדור שלה נתון בסכנה. "התקשרתי לאחי שהוא פרמדיק בערבה שאישר לי שיש בלאגן", מספרת ויקי שמיהרה עכשיו לצלצל לדור. "בשעה רבע לשמונה התקשרתי אליו ושאלתי אותו איפה הוא. הוא אמר לי שהוא במסיבה אבל הרגיע אותי שהכל בסדר. יש חפ"ק משטרה, אמבולנסים והבטיח לעדכן בהמשך". עד כדי כך התמונה לא היתה ברורה שויקי יצאה לצעידת הבוקר שלה ממש כמו שתכננה. "חצי שעה אחר כך, תוך כדי הליכה, התקשרתי אליו שוב אבל הוא לא ענה. שלחתי לו מלא הודעות והוא חזר אלי ולחש- "אמא אני לא יכול לדבר איתך, ביי, בייי, ביי". עכשיו כבר התחלתי להבין שמשהו קורה כי בהמשך כשהתקשרתי אליו הוא כבר לא ענה". ויקי מיהרה לחזור הביתה, מעירה את כל המשפחה כדי לעדכן שישראל במלחמה וצלצלה גם לבתיה אמא של דור הגדול. "הבנתי שבמקרה שלה דור לא תיקשר איתה כבר משישי בערב". בשעות אחר הצהריים כשהמשפחות של דור ודור לא שמעו מבניהם כבר הוקמו החמ"לים. "פרסמתי את התמונה של דור בכל הרשתות החברתיות וביקשתי מידע אם מישהו ראה אותו או יודע משהו עליו", מספרת ויקי. בהמשך הן הלכו יחד לתחנת המשטרה באילת ודיווחו כי ילדיהן נעדרים. בשלב הזה, אבי, אבא של דור הגדול כבר עלה על הרכב ונסע לכיוון ההתרחשויות "כבישי הגישה לאזור היו סגורים והוא עבר בין בתי החולים בדרום מנסה לאתר כל שביב מידע על שני הבנים שאולי הגיעו", מספרת בתיה. גם גדי הפרמדיק, אחיה של ויקי, ניסה להפעיל קשרים ולהגיע למקומות אליהם אנשים לא בתפקיד לא יכלו להגיע, כדי לנסות למצוא, לזהות, אולי השניים הגיעו פצועים. אפילו בחדרי המתים הוא ניסה את מזלו אך לשווא.
   ויקי: "אני נזכרת בהמתנה המטורפת הזו והלב שלי מתחיל לדפוק. זה לא נורמלי ולא ניתן אפילו לתאר מה הגוף שלך עובר באותן שעות ובאותם ימים של אי וודאות והמתנה ללא נודע. כל הזמן לחשוב איפה הוא יכול להיות? מה עובר עליו? האמת לא דימיינתי אפילו שרצחו אותו".
   בתיה: "דור שלי היה לוחם. היה בעזה, עבר את צוק איתן, היה חובש בצנחנים, ידע איך להתמודד עם מצבים. ידעתי שפיזית הוא חזק, יכול להעיף מעליו אנשים והוא גם ידע איך לעשות את זה. אמרתי לאבי, אבא של דור שלא יחזור הביתה בלי הילד. ביום שני בבוקר הוא חזר בלי דור. אמר לי אל תיבהלי, דור חי. באותו זמן עלה סרטון החטיפה של דור בו רואים אותו מובל על ידי שוביו כשהוא חי". בטי מראה לי את הסרטון. בסמוך לתיעוד מתחת לרכב, שוכב דור הקטן, מנסה לא לזוז. אחד המחבלים קולט אותו ויורה בו בדם קר. המראה מצמרר, שובר, בלתי נתפס. ויקי, אמא של דור הקטן לא ראתה את הסרטון הזה עד היום. "למה זה טוב?", היא שואלת. אלא שבזמן הזה אף אחד עדיין לא ידע מה עלה בגורלם של השניים.
   ביום למחרת בשעה 8:30 בבוקר נשמעה הדפיקה על דלת בית משפחת מלכה. "פתחתי את הדלת וראיתי מולי שוטר", נזכרת בתיה ברגע שלא ישכח לעולם. "שאלתי אותו אם הגיע לומר לי שדור שלי חטוף? אמרתי לו שאני יודעת וטרקתי לו את הדלת בפרצוף. אחרי כמה שניות השכנה שלי פתחה את הדלת. ברגע שהיא נכנסה נפלתי לריצפה וצרחתי. משום מקום הבית התמלא באנשים ואני לא הצלחתי לעמוד על הרגליים. הלסתות שלי נתפסו והייתי כולי מטושטשת. העולם שלך קורס בין רגע. את מבינה שאין לך יותר בשביל מה לחיות, בשביל מה לקום בבוקר. איך יכול להיות שביום ההולדת שלי אני מקבלת את הגופה של דור כמתנה? איך אוכל להמשיך הלאה בלי לנשום אותו ולחבק?".
   ויקי: "הלכתי ללוויה של דור שלה בזמן שאני עדיין לא יודעת מה עם דור שלי. ידעתי שדור שלי היה סוג של מיק מק, הייתי בטוחה שהוא מתחבא, שלא יצא. בזה באמת האמנתי וגרמתי לכולם להאמין. אחרי שישה ימים מאותה שבת, ביום חמישי בשעה 20:00 הגיעו אלינו להודיע. אבי בעלי פתח את הדלת ונפלו לו הפנים. הוא הסתכל עליהם ושאל- "הרוג או חטוף?". אחת השוטרות בכתה והנהנה עם הראש. הם נכנסו אלינו הביתה ואצלי הדם כבר לא זרם בגוף. תוך 10 דקות כבר כל אילת היתה ברחבה של הבית. אף אחד לא האמין. הצלחתי לטעת תקווה בכולם שדור חי. ההלוויה שלו היתה כיאה למלך. מעל 3,000 איש הגיעו. מאז עברו כבר 30 שבתות. בכל בוקר אני מתעוררת ולא מאמינה. זה לקום לחוסר ענק בלב שהוא כבר חצוי ולעולם לא יהיה עוד שלם. אין יום שאנחנו לא מזכירים אותו והדמעות לא יורדות מעצמן כי דור היה מאוד דומיננטי ומשמעותי בחיים של כולנו והוא כבר לא פה".

הבנים

   למרות הפרש של שלוש שנים ביניהם דור ודור היו חברים כבר מילדות. אחרי הכל גרו באותה שכונה בימים בהם שכונה גידלה חברים. כשבגרו דרכיהם התפצלו. בשלב מסוים דור מלכה עבר לגור בתל אביב ודור הקטן נשאר באילת. בראש השנה האחרון הגורל הפגיש אותם שוב. דור הקטן ירד לזרוק את הזבל לאחר ערב החג ושם הם נפגשו, מנסים לצמצם פער של כמה שנים. את הלילה הזה הם סיימו בהרבה דיבורים בדירה של דור הקטן, שם גם הציע לו דור הגדול להתלוות אליו לסבב של מכירות תכשיטים, הדבר בו עסק בחודשים האחרונים בכמה מסיבות ברצף.
   בתיה: "בבוקר כשדור לא חזר הביתה התקשרתי לברר איפה הוא, הוא סיפר לי שנשאר לישון אצל דור אביטן. הוא סיפר לי שהציע לו להצטרף אליו לעבודה ושמחתי על הקשר שחודש".
   ויקי: "כשדור שלי התקשר אלי וסיפר לי שדור מלכה הציע לו לעבוד איתו 10 ימים בפסטיבלים, מיד ביררתי איפה הם יישנו? איך הם יגיעו? הוא הבטיח לי שהוא ודור הגדול יהיו צמודים. אמרתי לו- לך על זה. התקשרתי לבתיה קצת מודאגת והיא הרגיעה אותי. התקשרתי לדור הגדול אמרתי לו דור שלי עדיין לא מכיר טוב את תל אביב, זה לא אילת. אמרתי לו אתה שומר לי עליו מכל משמר והוא הבטיח לדאוג לו כמו לעצמו".

יש בך כעס? אני שואלת את ויקי.
   "בשום אופן לא. גורלם נחרץ זה עם זה. אין לי ספק שאם מישהו היה יכול לחזות את זה שניהם לא היו הולכים. אלוהים רצה שגורלם ייחרץ יחד ומאותו רגע נעשה הכל ביחד".
   בתיה מתקשה להשתחרר מרגשות האשם שלה: "זה הבן הבכור שלה, עטרת ראשה, את יודעת מה זה לאבד בן? אנחנו יושבים בסוכת האבלים שלנו ואבי הגרוש שלי בא אלי ואומר לי- "זהו הודיעו גם לויקי". הוצאתי את נשמתי. איך לקחו לי את שני הדורים? זה נשמע לך הגיוני?".
   ויקי: "עם כל הקושי והכאב הלא טבעי הזה שעברנו, כבר בשבעה אספתי את המשפחה ואמרתי להם- הכאב גדול מנשוא, השאלה במה אנחנו בוחרים להמשיך בחיים או להתעסק באבל. חד משמעית בחרנו בחיים. קמנו לעבוד מיד לאחר השבעה עם כל הקושי".
   בתיה: "אני לא תפקדתי, הייתי חלק מהנוף".
   ויקי: "ואני הגעתי לחזק אותה. אמרתי לה תרימי את הראש, דור לא היה רוצה לראות אותך ככה. שאלתי אותה אם הבת שלך בר הייתה חווה אבל איך היית רוצה שהיא תעבור אותו, ככה תעשי גם את".
   בתיה: "מאז המקרה הקשה אנחנו עושות הכל ביחד. כנראה אלוהים לא רצה שאתמודד לבד עם המצב הזה".
   בימים אלו מתכוננת בתיה לקראת חתונת בתה בר ומספרת שהזוג הצעיר רצה להתחתן בחודש יוני אבל בשום מקום לא היה תאריך פנוי, רק ב 10/7. "היפוך המספרים. כנראה שזה התאריך בו דור רצה שבר אחותו תתחתן. הם תמיד היו קרובים והיתה ביניהם טלפתיה".
אני מבקשת מהאמהות שיספרו בכמה שורות על הבנים.
   ויקי: "דור שלי היה יפה תואר, לא משהו שאפשר להתעלם ממנו, קיבל כל אדם באשר הוא. היה חבר טוב, נאמן, ילד של שמחה ואהבה, היו לו חברים מכל הצבעים, אהב את החופש והיה מאוד דעתן. היה מוסיקאי מילדות, כתב שירים, שר והופיע המון וגם עבר את האודשנים לתוכנית הכוכב הבא אליה לא זכה להגיע".
   בתיה: "דור שלי היה ילד יפהפה מבפנים ומבחוץ, ילד של ים וכדור. שנא חרמות, חיבר בין ילדים בקבוצות. הוא נרצח ביום ההולדת העברי שלי. היינו אמורים לנסוע יחד לחופשה בירדן, ובנובמבר היינו אמורים לנסוע יחד להודו. מי נוסע בגיל כזה עם אמא שלו להודו? היה בינינו קשר מאוד מיוחד. דיברנו על הכל".
   ויקי: "תמיד הוא היה היה עם חיוך. גם דור שלי. תמיד אני מוצאת תמונות שלו עם חיוך שיניים".

אתן מצליחות לעכל את הטייטל החדש? משפחות נפגעי האיבה?
   ויקי: "הזכרתי לגדי אחי איך היינו מחזיקים כתלמידי בית ספר את הלפיד לזכר הנופלים, מדביקים את המדבקות 'שמור' על כסאות המשפחות השכולות לפני הטקס. היום זה אנחנו. אני לא מאמינה שכסא כזה יהיה שמור לנו,. שיעמדו עם לפיד זיכרון עבור דור שלי. לא חלמתי על זה בשום צורה ובשום סיוט. בכל שנה יום הזיכרון היה קשה וכואב והשנה וואו, הוא מקבל משמעות מהמקום הכי קשה שיש. הבן שלי.".
   בתיה: "אחרי המקרה קיבלתי טלפונים מהודו, ספקים שדור עבד איתם. אף אחד לא מצליח להבין איך האור הזה כבה".
   ויקי: "כולם במסיבה ברעים היו יפים, צעירים, אוהבי אנשים, שמחים, כאילו כולם היו אותו סוג ונרצחו".
   בתיה: "מהשנה כמו עוד דברים נוספים בחיים, נעבור ביחד היא ואני".
   ויקי: "ב-13 לחודש אני עולה להר הרצל להדליק משואה. נבחרתי".
   בתיה: "ושיובן זה כאילו שבחרו בי, זה אותו דבר, הוא בחר בנו".
   ויקי: "ממש ככה. מעכשיו הגורלות שלנו עוד יותר קשורים  זה לזה".

הנצחה

   עבור הורים שכולים החיים הופכים להנצחה אחת גדולה ארוכה ומתמשכת. רגע אחרי שקמו מהשבעה הפכו האמהות לגל עד על שניים כשהן מחפשות כל דרך להנציח את הבנים ומשתתפות בכל אירוע שרק אפשר לזכרם.
   ויקי: "חודשיים אחרי, החברים לא ויתרו ועשו לדור אירוע הנצחה במייקס פלייס, הגיע הראפר אלון סולג'יי שדור העריץ ולקח חלק באירוע. החברים של דור מדהימים. הוא השאיר לי ירושה של חברים מדהימים שלא עוזבים לרגע, מגיעים לארוחות שישי ועוטפים".
   בתיה: "ממש ככה גם החברים של דור שלי".
   ויקי: "ציינו ממש לאחרונה את יום ההולדת 27 של דור בהפקה מדהימה במאמא בר של החבר'ה של קיסוסקי. שי מיוסי במות סידר את המקום באהבה רבה ולא היה מוכן לקחת שקל. בכל יום שעובר אני שומעת על הבן שלי ועוד ועוד סיפורים שלא הכרתי והלב מתרחב. המטרה הגדולה שלנו היא לפתוח בית ספר למוסיקה על שם דור בשיתוף דרור מפדרו. דרור כבר עשה ערב גאלה בסילבסטר שחלק מהכנסותיו יוקדשו למטרה הזו. כבר פתחנו עמותה ואוטוטו נתחיל לגייס כספים, כשהמטרה שבבית הספר למוסיקה הזה ילמדו ילדים שאיבדו את הדרך, ילדים שרוצים ללמוד ואין להם את היכולת הכלכלית, נעזור להם בכלי ובמורה. לדור היו לאורך החיים לא מעט קשיים והמוסיקה הצילה אותו, כך שמבחינתנו ההנצחה של דור חיייבת להיות בפן המוסיקלי".
   בתיה: "במקרה שלנו ההנצחה היא סביב הספורט. הפוצ'יוולי שדור כל כך אהב הן כשחקן והן כמאמן. הטורניר הראשון לזכרו היה בתל אביב וזה הרים אותי. זו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לתל אביב בלי דור והייתי במקומות בהם היינו ביחד. כשהגעתי לחוף נעתקה נשמתי, ראיתי את כל החברים ששיחקו איתו לאורך השנים. בינואר כבר עשינו לזכרו טורניר פוצ'יוולי באילת לילדים ובוגרים בהשתתפות מאות ילדים מכל הארץ. זה היה מרגש ומעורר. ויקי אמרה לי שהיא לא זוכרת את הפנים שלי מוארות כל כך. הרגשתי את דור בתוך הגוף שלי, אפילו שתיתי בירה, בחיים אני לא שותה בירה. את יום ההולדת של דור עשינו בחוף הדקל. השמשנו שם את המגרש שהוא בנה והדמות שלו היתה בענק על באנר. את רואה חבר'ה שמקפיצים את הכדור ואת רואה בכל אחד מהם את דור שלך. כל דבר שאת עושה שהוא אהב לעשות זה כאילו את עושה בשבילו. כשאני מגיעה למגרש החול, חולצת את הנעליים והרגליים נוגעות בחול, אני נושמת אותו".
   ויקי: "הנצחה עושה טוב בלב. רון, אחיו של דור הפיק כבר שתי מסיבות דורס' רד מון לזכרו. הם שמו שיר שהיה גם במסיבה נובה וכולם רקדו ובכו עם הדגלים עליהם התנוססה דמותו. בכל הזדמנות רון מנציח את דור, ממש כמונו. במועדון הפקטורי יש תמונה ענקית של דור ואנשים מצטלמים על הרקע שלה. הנצחה מחיה את הילדים שלנו. כמובן שגם אבי, בעלי, חזק בתמונת ההנצחות. אין יום שהוא לא מתחיל בבכי על ההפסד, החוסר, הלא הספקתי. השנתיים האחרונות שלנו היו אינטנסיביות עם דור. חודשיים לפני שנרצח הוא נכנס אלינו לחדר בחצות ואמר לנו- "אמא ואבא אתם ההורים הכי טובים שיכולים להיות ואני שמח להיות הבן שלכם. הוא הסתכל על אבי ואמר לו- כשאגדל אני רוצה להיות אבא בדיוק כמוך".

   אנחנו ממשיכות לדבר, האימהות מספרות ובתיה של דור הגדול מראה לי קעקוע חדש שעשתה ממש לאחרונה. שני פרפרים על הירח. שני הדורים יהיו לנצח איתה. אחרי הכל לא משנה איך תסתכלו על זה היא תמיד תרגיש ששני בנים שלה נרצחו בנובה. ■

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ

רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת

חדשות אילת והערבה - יום יום באילת