פרסומת
דלג

המכתב שלא נכתב

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 27/4/2017 15:21 ● מה נשמע 599
הם חיים את האובדן ביום יום ● ממשיכים בחיים, אבל לרגע לא שוכחים ● ערב יום הזיכרון לחללי צה''ל, שנושק בכאב אדיר ליום העצמאות, ביקשנו מאלו שחיים בצל הכאב והאין, לכתוב את המכתב שלא הספיקו לכתוב לאהובם שאיננו עוד
המכתב שלא נכתב

 

משניים נשאר אחד

 


המכתב שלא נכתב לאחי האהוב והיקר רוני לוי סבג ז"ל.
"אני כותב אליך אחי, אחרי  34 שנים 10 חודשים ו- 14 יום. אחרי היום הנורא, 8.6.1982, היום שבו  הלכת מאתנו והותרת אותי ואותנו, המשפחה שלך, שבורים ומפורקים. טכנולוגיית המחשב עזרה לי לחשב את המספר המדויק של הימים, אך מי באמת צריך זאת?! מבחינתי, זה כאילו קרה אתמול, ולימים שעברו מאז אין משמעות. מיום לכתך, הזמן כאילו עצר מלכת. עבורי אתה ממשיך להיות נוכח בתוכי, כל כך ממשי, צרוב בעמקי נשמתי ותודעתי לעד. 
כשקיבלתי את בשורת האיוב שהלכת מאתנו, הייתי חייל צעיר בשריון. הג'יפ הצה"לי הגיע אל המאהל שבו הייתי. לא נאמר לי דבר מלבד לארוז את הקיטבג ולעלות על הג'יפ. תחושה נוראית עברה בי. עוד לא ידעתי מה קרה, וגם לא אמרו לי. נסענו כברת דרך קצרה לאבא, שהיה באותו זמן חייל מילואים בבסיס בו שירתתי. ראיתי את פניו דומעות וכואבות ואז הבנתי הכל. בלי מילים הבנתי שאתה איננו. אמרו לנו שאתה נעדר. נותרתי חסר אונים, כואב וזועק לשמים, לא מבין את המשמעות הסמנטית של המילים שמבשרות על האובדן. רציתי לצאת ולחפש אותך בשדות הקטל של לבנון, למצוא אותך, אחי היקר והאהוב. חשבתי גם על אימא שנותרה לבדה בבית. אמרתי, איך היא תוכל להתמודד עם הבשורה הזו , הרי היא יכולה לצאת מדעתה!
רוני, קשה למצוא את המילים שיתארו לעולם מה היית בשבילי ובשבילנו. תמיד הייתה לי תחושה שזכיתי שיש לי אח כמוך. אתה גדול ממני בשנה ו-10 חודשים ותמיד היית לצידי, מהרגע שבו אני זוכר את עצמי. אני נזכר איך עוד לפני שהלכת לבית הספר, הצלחת ללמוד את סודות הקריאה בעזרת אבא, והיית יושב ומקריא לי את סיפורים. חלקנו את אותו חדר לאורך כל הילדות וגם את הנשמה. השיחות לפני שנרדמים, המשחקים בשכונה, החוויות מבית הספר, כל אלה נשזרו במסכת חיינו וקשרו בננו כל כך.  
היית ילד ונער יפה תואר, תלמיד מצטיין, חכם, נבון ומוכשר. נדמה שיד המלאכים נגעה בך: מצייר, מנגן בגיטרה וסקסופון. הדהמת את כולנו בכישורך וביכולת שלך ללמוד כל דבר במהירות. אחרי שלושה חודשים של לימודי סקסופון כבר ניגנת בלהקת הנוער של אילת איתה יצאת למסע הופעות לפני הגיוס לצבא. מהמסע חזרת מאושר ומאוהב בנערה גרמניה אותה הכרת במהלכו. 
תכונה אחת שמאוד בלטה אצלך היא היותך נחבא אל הכלים, עניו וצנוע. אני זוכר שכאשר ביקרנו אותך בסיום קורס מט'קים (מפקדי טנקים), צעדנו בשבילי הבסיס, עוברים ליד ציורים מדהימים שציירת על ביתני המגורים שלכם. כשהתקרבתי לאחד הציורים ראיתי חתימה שלך על הציור. שאלתי אותך למה אתה לא מספר שציירת את הציורים, אבל אתה בצניעותך, לא חשבת שזה עניין להתפאר בו. 
לפני הגיוס לצבא הבעת קצת אכזבה מכך שתצטרך להפסיק לנגן, והאמת שלא הפסקת באמת. היית הכוכב והמפיק של כל מסיבות הסיום בקורסים הצבאיים, וצלילי הגיטרה שלך הנעימו את זמנם של חבריך בצבא במסלול המשותף שלכם. 
התגייסתי לחיל השריון בעקבותיך. היה לי ברור שהמסלול הצבאי שלי צריך להיות כמו שלך. במהלך הטירונות נשלחנו לבצע שמירות בבסיס 'ג'וליס' בו עברת קורס קצינים. אני זוכר איך דאגת לי, הגעת לחדר השמירות והצטרפת אלי לשמירה באחד ממגדלי השמירה בבסיס. חרטנו שם בעט נובע בין שלל התכתובות של חיילים את שמותינו, מבקשים להנציח את הרגע היקר המשותף שלנו.  
בשיחה האחרונה בינינו, שהתקיימה כשבועיים לפני שנפלת, נתת לי הוראות מדויקות לקנות לך מיתרים לגיטרה. הסקסופון כבר היה איתך. הכל היה מוכן למסיבה ולטקס הסיום של קורס הקצינים שלא הגעת אליו. 
רוני, בשבילי ובשביל המשפחה שהקמתי, אתה תמיד היית ותהיה האח והדוד האהוב. אני מספר לילדים שלי שהתגייסת לחייל קרבי, כי האמנת שזו הדרך הנכונה להגשים את הציונות ולתרום להגנתה ולביטחונה של המדינה. רוני, אני בטוח שאם היית יכול לומר רק עוד מילה אחת היית מבקש 'שלום' ושלא נדע עוד מלחמות. 

אני רוצה לצרף למכתב זה עוד כמה מילים מהלב שכתבתי לך: 
אני כותב לך אחי האהוב,
כותב אל תוך מעמקי ליבי,
אל המקומות החבויים בתוכי.
שם שמור לו הזיכרון היקר ביותר בחיי,
הזיכרון מימך אחי האהוב,
שאליו אני מתגעגע וכמהה.

כשאני חושב עליך,
אני רוצה לפעמים לצעוק,
מתוך זעקת הלב 
ולספר לכולם 
איזו אבדה גדולה נפלה עלי ועל המשפחה.
כשהלכת 
לבלי שוב 
והותרת אותנו שבורים וחסרים.

אני מרגיש לעיתים שאני חי את חייך,
את מה שלא זכית.
לא להקים בית,
לא לשאת אישה,
לא לגדל ילדים,
לא לפתח קריירה,
ולא לצעוד בשבילי החיים המאירים.
וזה כואב כואב מאוד!

אבל אני כאן כדי להזכיר לכולכם,
איזה אח מדהים היה לי.
יפה טוהר ולב,
ילד מוכשר ומיוחד במינו 
שיד המלאכים נגעה בו.
והוא ידע לרשום ולצייר ,לשיר ולנגן,
ולפזר לעולם הרבה חסד.

אני כאן כדי לספר על החייל עם הלב הענק,
שצודד את קנה הטנק 
וביקש לא לירות למרפסת בנין בלבנון
כי הוא זיהה אישה זקנה יושבת שם.

אני כאן כדי לספר על הקצין שביקש להיות דוגמה לחייליו
במנהיגותו, ולחנכם לאהבת הארץ ולשלום בדיוק כמו שחינכו אותו.

אחי, אני מתגעגע לקולך,
לפשטות ולצניעות שבך,
ליושרה ולענווה שכל כך אפיינו אותך.
מביט בתמונות שהצהיבו 
ורואה אותך מחייך אלי 
ואני מחייך איליך בחזרה 
ומבטיח להיות איתך,
אח אהוב 
עד כלות ימי.

ואולי ניפגש שם למעלה,
ניפול איש על זרועות אחיו,
ואז אומר לך
שאני גאה בך.
מלאך שלי,
אוהב אותך 
אהבת נצח לעולמים!

הדברים נכתבו לזכרו של רון לוי סבג ז"ל, שנפל בקרב בג'זין ב- 8 ביוני 1982 
הכותב : תמיר לוי סבג אח של רוני, בן 53. נשוי  - אב לשלושה ילדים, מתגורר בכפר ורדים, עובד כמורה בתיכון ובתפקידי הדרכת מורים במשרד החינוך. תמיר היה בן 18.5 כשרוני נפל ושרת באותה תקופה בחיל השריון. 


געגועים לבן הזוג

 


אודי היקר !!!
"כשהם מתים אנחנו זוכרים את מי שהם היו, אבל הכאב האמיתי הוא בגלל מי שכבר לא יהיו"... מתוך 'ההחמצה'- יאיר לפיד.

"כבר חלפו כמעט 14 שנים מהיום נורא ההוא, שבו כל עולמנו חרב. שנים שבהן לא עבר יום בו מחשבותיי לא נדדו לתקופת החיים שחיינו יחד. מחשבות על הבית והמשפחה שבנינו, על אירועים שהיו. באחת נגדעו תוכניות וחלומות שעדיין באיבם. הילדים שלנו אודי, היו מאוד צעירים כשזה קרה. כמה חבל שלא הספקת לחוות אותם והם אותך בצורה מספקת. תחושת החמצה שחווים גם הילדים מעצם כך שאתה לא חווה איתנו. ילדים שכל כך רצית ואהבת והיו כל עולמך, עולמנו. לא זכית לראותם גדלים והופכים להיות אנשים צעירים מלאי חוויות, תקוות ותוכניות משל עצמם. אתה לא תהיה שותף לזה. דבר שמשאיר תחושת חלל גדול ובור עמוק שלא ניתן למלא אותו. יחד עם זאת רוחך, ערכיך, תפיסת עולמך, מהווים כל יום נר לרגלינו, ומנחים את ילדינו בבחירות הנכונות שלהם לדרך החיים שתלווה אותם תמיד.
היית גאה בהם מאוד!!אני גאה בהם מאוד!!
חשוב לי שתדע, שאנחנו מקפידים לשמר את זיכרונך כל ימות השנה. בעיקר ביום הזיכרון וביום נפילתך. בכל פעם ובכל יום, אני מתפללת ומקווה שאתה רואה הכל מלמעלה, שאתה שמח ושבע רצון מאיך שהצלחנו לשמור על המשפחה- מגובשת, כמו שהיית רוצה שיהיה.
אנחנו מקפידים לשמור על החגים, השבתות והמשפחתיות עם בני המשפחה המורחבת: שמחות ורגעים עצובים. שומרים באהבה על  הקשר הבלתי אמצעי והחשוב הזה בין כולנו. ממשיכים לטפח ולהגשים חלומות. מטיילים בארץ ובעולם. מקווים שאתה רואה, שומע וגאה במה שהצלחנו לשמר ולבנות במשך השנים הרבות, תמיד לאור הערכים שלך: אהבת הזולת, חמלה , חסד ונתינה. 
יום הזיכרון ה-13 בלעדיך (לפני 13 שנים היינו יחד בעצרת), הינו רק עוד יום בציוני הדרך שלנו ושלך. תמיד נזכור תמיד, נוקיר ותמיד נמשיך ללכת בדרך שהלכת.
אוהבים תמיד
משפחתך, אתל ליאן ואיליי. 


אודי ואתל נישאו בשנת 1990. בכורתם, ליאן, נולדה בדיוק כעבור שנה, ביום נישואיהם. איליי נולד שלוש שנים מאוחר יותר. ימים אחדים לפני שציינה את תאריך בת המצווה שלה, נהרג אודי. למזלה של ליאן את המסיבה חגגה המשפחה 3 שבועות לפני צאתו של אודי למילואים, כך שהוא הספיק לחגוג עם ביתו ועם המשפחה את בת המצווה שלה. אודי ואתל היו נשואים עשר שנים, ושלוש שנים היו גרושים. בתקופה האחרונה לפני שנהרג חי אודי בבית הוריו באילת. "שמרנו על יחסים נפלאים". מספרת אתל, גרושתו. "טיילנו הרבה יחד בארץ. אודי עבד בבית ספר 'אורים'. אהב את הים, אהב לצלול, אהב לשיר בלהקת הזמר, לרקוד בלהקת המחול ולהופיע בהצגות תיאטרון קהילתי". אודי יצא למילואים, ונהרג ב- 8.6.2003 בהתקפת מחבלים על המוצב 'מגן 12' יחד עם אסף אברג'ל בן אילת. בהווה ילדיו של אודי ז"ל בני 27 ו- 24.

 

החיים  בלי ניצן

 


ניצן!
"כל שנה אנו סופרים את השנים שעברו מאז שנפלת ובן כמה אתה היית. אודות לטכנולוגיה, אני יודע שחיית 8,230 ימים. הוספת המספר ליום נפילתך, מביא אותנו לתאריך 09/10/2017, שמשמעותו בפשטות מצמררת, שפחות מחודש אחרי יום הולדתך ה- 45 תהייה יותר אינך, מאשר היית אתנו. תהפוך תקליט, תהפוך להיסטוריה. תמיד חששתי מהיום הזה, כל עוד היה זמן ליום זה, עוד היה משהו מנחם. ועכשיו מה? באזכרה הבאה נספור שנים יותר מגילך, ננציח את היותך צעיר לנצח!
שקד, בפעם הראשונה לא הייתה באזכרה שלך. היא הייתה בטיול שנתי. זה הרגיש לה כזה מוזר שלא תוכל להגיע היום. היא לא ידעה מה לעשות כשנודע לה שהתאריכים מצטלבים. לי היה ברור שהיא תצא לטיול. אתה נמצא אצלה בתודעה ובמחשבה, כמו שאתה נמצא אצל כל אחד ואחד שהכיר אותך. היא מכירה אותך. היא יודעת מי אתה. היא גאה בך! ואין לי ספק שאתה היית מתגאה בה! היא אוהבת אותך, כמו שכל אחד מאתנו אהב ועדיין אוהב אותך.
לקראת האזכרה השנה, אימא ואני החלפנו לך תלבושת. הקודמת כבר הייתה מרופטת ושמנו לך אחת חדשה, צבעונית, סגנון הוואי, כזו שתאהב. בתהליך היינו צריכים להיאבק בשורשים של הצמחים הישנים, אך הם היו עקשנים, רצו להישאר אתך. הם היחידים שממשיכים ליהנות מחברתך על בסיס יומי, דבר שאנו כבר לא יכולים.
אני מתגעגע אליך, חושב עליך יום יום, מנסה לנחש מה היה אילו...


הכותב- שי כהן (46), תושב אילת, עובד ברשות האוכלוסין וההגירה.
שי כתב את המכתב לאחיו, ניצן כהן ז"ל שנפל ב-29.3.95 בפיגוע איבה בציר קרני נצרים. השניים נולדו והתחנכו  בירושלים.
ב-13 באוגוסט 1991 התגייס ניצן לחיל השריון. הוא עבר הכשרה כטנקיסט ויצא לקורס מפקדי טנקים. כמט""ק (מפקד טנק) הדריך בבסיס טירונים, ואחר כך שימש כמפקד טנק בפלוגה מבצעית בגדוד 430. באוגוסט 93' יצא לקורס קציני שריון, אותו סיים בהצלחה וחזר לגדודו. באוקטובר 94', בעקבות 'הסכמי אוסלו', עבר לסיורים המשותפים ב'נצרים', ולכן החליט לעבור משריון למג"ב. ניצן היה מאוד גאה בהיותו חייל במג""ב ובדרגותיו. את דרגת המפקח קיבל לאחר מותו.


החיים בלעדייך

 


"יוסי אחי היקר.
כותבת אני מילים אלו שהיו אמורות להגיע אלייך, באיחור של 50 שנה. 50 שנה יוסי היקר שאתה אינך ואני עדיין מתקשה להאמין איך ביום בהיר אחד נהרסו לכולנו החיים. אני זוכרת איך ישבתי אז בבית, לא מודעת בכלל לאסון. חברה נכנסה אלי ושאלה- "לא שמעתם על האסון? התקיפו את המשחתת. רצתי לקצין העיר שהיה ממוקם אז בסמוך, אבל הם טענו שהכל בסדר, אין נפגעים ולכולם שלום. רק מאוחר יותר הבנתי את גודל האסון שנחת עלינו. אמא ואבא נסעו אז אלייך. ביום למחרת היית אמור לחגוג יום הולדת והם רצו להפתיע ולהיות שם איתך. ההודעה הקשה תפסה אותם שם. הם לא ידעו איך להכיל את האסון. שני ניצולי שואה שבלאו הכי היו סגורים ומופנמים, לא ידעו איך ומה עושים עם זה. בתוך 21 ימים אחי היקר, איבדתי את כולכם. 
אמא לא עמדה בצער, חלתה ונפטרה ואבא שתה את עצמו לדעת, זרק עצמו בין גלגלי מכוניות ונהרג. ואני, אני נשארתי לבדי. צעירה בת 22, עם תינוקת, שמנסה להבין איך היא ממשיכה עם כל זה בחיים, איך היא שורדת את האובדן הגדול הזה בפרק זמן כל כך קצר. ואותך יוסי יקיר קברו רחוק ממני. בחיפה. כי כך התאים אז לצבא. הם ניצלו את העובדה שאבא ואמא בקושי ידעו עברית והחתימו אותם על אישור הקבורה בחיפה. רק כשזה קרה הם הבינו על מה חתמו וזה רק הוסיף לגודל האסון. אני מנסה בכל הזדמנות להגיע אלייך לביקור, אבל זה רחוק יוסי שלי, לא קל. ומה יהיה כשאני אלך לעולמי? מי יעלה לקברך, ינקה ויספר לך מה קורה ומה התחדש?

רציתי רק לומר לך יוסי אחי היקר שאהבתיך. היית האור של חיי. 
היום בדיעבד אני יכולה להודות לך על שהיית איתי לפחות 19 שנים נפלאות ורק חבל לי בכל יום שלא יכולנו ליצור יחד זכרונות של דור משלנו, עם ילדים, נכדים, שמחתו משותפות ועוד. היית שמח להכיר את חמשת ילדיי שגדלו לתפארת ואני הייתי מאושרת להכיר את ילדיך שמן הסתם היו יוצאים כמוך- מוצלחים. אני זוכרת ממך יוסי רק דברים טובים. שהיית בן אדם טוב, נשמה טובה, תלמיד מצטיין עם ציונים טובים, ילד מוכשר וחם שאהב את הבית ואת המשפחה ואין פלא שההורים אהבו אותך כל כך ולא יכלו לשאת את החיים בלעדייך. גם אני מצאתי את עצמי פוגעת לעצמי בחיים, תמיד מלווה ברצון העז להשלים את החסר. 
לגדול מגיל כזה בלי משפחה זה לא פשוט וקל, לכן אני בעיקר עם עצמי בחיים האלו. הייתי נותנת הכל יוסי רק כדי לראות אותך ולו לרגע קל. לחבק, להרגיש שיש לי אותך בחיים, ורק לומר לך כמה אתה חסר לי. תודה לך יוסי אחי על החוויות המועטות שבכל זאת חווינו יחד. מקווה אני כי שם למעלה בגן העדן יש מי שיודע להעריך את הנשמה המופלאה שהצטרפה אליהם, כי ממני היא נלקחה מוקדם מדי.
אוהבת לנצח. אחותך חוה".


הכותבת- חוה וודניצקי ענקרי, אחותו של יוסי וודניצקי, שנהרג ב- 21/10/67 באסון משתחחת 'אחי אילת' שהותקפה בטילים מול חוף 'פורט סעיד' בסיני.
יוסי, בן אילת, בן ליונה ומשה ז"ל שהיו מוותיקי העיר, דגל והתחנך בבית הספר 'אלמוג' ובהמשך במגמה הימית בבית הספר 'גולדוטר'. בן 19 היה במותו.


חדשות אילת

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש