פרסומת
דלג

העין עדיין דומעת מאחורי העדשה

מאת: אביבה דקל ● 8/2/2019 21:23 ● ערב ערב 2901
סיפור חייה של חגית פינס, תושבת הקיבוץ השכן גרופית יכול למלא בקלות רומן עב כרס ● היא עזבה שני בעלים, אחד מהם אלים, נאלצה לוותר על משמורת ילדיה וכמעט שנטלה את חייה ● ולמרות כל אלו, היא מצליחה בכל פעם מחדש לאסוף את עצמה ולהתחיל את חייה מחדש ● בראיון מעצים במיוחד היא מספרת על הצילום והמצלמה שהצילו את חייה ועל החיפוש המתמיד שלה אחרי "המקומות הנפלאים של החיים" ● סיפורה המרגש של אשת ברזל
העין עדיין דומעת מאחורי העדשה
"במקום לבלוע את הכדורים, לקחתי את המצלמה והתחלתי לצלם". פינס

במהלך חודש ינואר האחרון, במסגרת יריד אמנים, הוצגה בחוף של מוש, תערוכת צילומים של חגית פינס, צלמת, תושבת קיבוץ גרופית. תערוכה מדהימה המקרינה עצמה וכוח ועיקרה צילומי נשים, על רקע נופי המדבר. "התאהבתי במדבר ומצאתי לעצמי פינה שקטה ומיוחדת בקיבוץ גרופית, שם אני וצעיר בני, כיום בן 12.5, גרים כחמש שנים. גרופית בעיניי, היא אחד המקומות היפים ביותר בערבה, משהו במדבר, בשקט ובאנרגיות של המקום  מרגיע אותי, אם כי טרם הצלחתי להתגבר על הבעיה הנפשית אותה אני "סוחבת" שנים רבות", משתפת חגית. "עם הגיעי למדבר התחלתי לצלם את נופיו הקסומים, מרבית הצילומים בוצעו בטלפון הנייד. לאמנות התחברתי מאז ומתמיד, בעבר למדתי צורפות ועיצוב גרפי אך עולם הצילום והאפשרות לבטא את עצמי דרכו, משך אותי והתחלתי לצלם יותר ויותר. למדתי קורס צילום בסיסי אצל בועז סמוראי האילתי, רכשתי מצלמה משומשת, אך איכותית, ובהמשך התקדמתי לקורס לצילום פורטרטים. המשכתי לצלם נופים אך נמשכתי יותר ויותר לצילומי אנשים - פורטרטים. בפרויקט הגמר שלי במסגרת הקורס, בחרתי להציג את עצמי דרך צילום חברה טובה, 4 תחנות במסע חיי הסבוך -  מסע אל תוך עצמי. את המצגת ליווה השיר של שרית חדד "הכאב שבליבי", מצגת מרגשת שלא השאירה אף עין יבשה. פרויקט זה הביא את הרעיון ליצירת תערוכה בה אציג רבדים שונים שלי, באמצעות צילום נופים ואנשים אחרים. בתערוכה קיים רק צילום אחד בו צילמתי אני את עצמי וקראתי לו "להיוולד מחדש". התערוכה נקראת "פנים אמתיות", או באנגלית- "true colors", סוג של פוטותרפיה באמצעותה אני מנסה לרפא את עצמי. התערוכה הוצגה במשך כחודש במועדון החברים בקיבוץ יטבתה ולאחר מכן נתלתה בשדה התעופה אילת. גם בביאנלה, הנערכת בחג השבועות ובה משתתפים אמני העיר אילת, הצגתי את צילומיי".

 

"חזק מכל הוא הטיפול שלי בעצמי, באמצעות הצילום". פינס

 

לקלף שכבות ובגדים


בשלב זה החליטה חגית להמשיך את המסע אל תוך עצמה ובחרה ליצור פרויקט חדש שיקרא 'פשוטות' - נשים במדבר, בו תציג צילומי נשים בעירום אמנותי, במדבר.
"מטרת הפרויקט היא לקלף עוד מעט קליפות מעצמי ולהגיע לעוצמה שכעת, במבט לאחור, אני כבר יודעת שקיימת בתוכי ולחבר אותה לעוצמה של המדבר שעושה לי כל כך טוב. כל אשה שצולמה עד כה במסגרת הפרויקט, הביאה עמה סיפור אחר וחשפה אותי לעולם אחר, כל סשן צילומים כזה הוא חוויה מעצימה ומרתקת בפני עצמה. בסוף כל סשן, המצולמות מצלמות גם אותי כשהמטרה הסופית, אליה טרם הגעתי, היא להגיע למצב בו אצא למדבר לגמרי לבדי, רק אני, המצלמה ואלוהים, ואצלם את עצמי - חשיפה אמיתית ועוצמתית. בהמשך העבודה על הפרויקט 'זרמתי' עם הבנות המצולמות והרחבתי את המושג 'פשוטות' (ללא בגדים) ל- 'פשטות', כך אני מצליחה לחוות כל מצולמת, בדרכה שלה, פשוט כמו שהיא, ללא מניירות מיותרות".
כשפוגשים את חגית, משוחחים עימה וצופים בצילומיה, קשה שלא לספוג את העוצמה שבה ובאמנות שהיא עושה, ולא עולה כלל על הדעת עד כמה היה קשה מסע חייה עד שהגיעה אל הצילום שהעניק לה תעצומות נפש ופתח בפניה עולם נפלא.
"אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים", אמר ד"ר סוס וחגית אימצה את המשפט המופלא הזה, הפנימה אותו והחליטה לצאת לדרך, ולא רק פעם אחת, אך מה לעשות שלא תמיד כשיוצאים המקומות אליהם מגיעים הם באמת נפלאים... את זה למדה חגית על בשרה.

 

נפרדה מהדת


היא גדלה בבית דתי, מזרם הציונות הדתית, ברמת השרון שבזמנו הייתה  מקום חילוני לחלוטין. אמה הייתה אישה חולה, אחותה, שגדולה ממנה ב- 6 שנים, עזבה את הבית בגיל צעיר ואת חגית גידלו למעשה אביה וסבתה. בילדות, אותה היא מגדירה כיום כ'לא פשוטה כלל'. חגית גדלה להיות ילדה חסרת ביטחון עצמי, כזו שהאמינה שאינה מספיק טובה, אינה ראויה ואיש לא ירצה בה. מאחר וברמת השרון לא הייתה קיימת אז מערכת חינוך דתית או חיי חברה מתאימים, למדה חגית בעיר הסמוכה הרצליה, לשם הלכה גם לתנועת הנוער 'בני-עקיבא'. גם חיי החברה המעטים שהיו לה, התרחשו בעיר הסמוכה.
בתום לימודיה, בחרה לצאת בפעם הראשונה מהמסגרת ולפגוש את העולם האמיתי. את שנת השירות הלאומי הראשונה שלה עשתה ברמת-הגולן במושב יהונתן, רחוק ככל האפשר מהבית, חוויה מטלטלת כשלעצמה. בתום שנה זו, חיפשה מסגרת חדשה והוצבה באור-יהודה שם הוטל עליה להקים סניף של 'בני עקיבא', במסגרת זו גם פגשה את מי שהפך להיות לבעלה הראשון. הנישואין היו למעשה, הפעם השנייה בה יצאה מהמסגרת כדי להגיע למקומות נפלאים, אבל זה לא ממש הצליח.
"הוא הציע נישואין ואני קיבלתי את ההצעה למרות התנגדותו של אבי", מספרת חגית. "ההחלטה להינשא לו באה מקום של חוסר ביטחון. תמיד האמנתי שאני לא ראויה, לא מספיק טובה ואם מישהו רוצה בי, עלי לקבל אותו, כי הרי אף אחד אחר לא ירצה בי. שורש הבעיה האמיתי היה העובדה שרציתי לברוח מהבית. כבר בליל הנישואין אמרתי לעצמי: מה עשיתי? עכשיו אצטרך להזדקן עם הבחור...לא הייתי מאוהבת, כי לא הבנתי מעולם מה זו אהבה, למרות כל זה החזיקו הנישואין 11 שנים, במהלכן נולדו לנו שלושה ילדים. הנישואין האלו גם לימדו אותי להיות בטוחה בעצמי. בעלי היה איש מלא ביטחון עצמי והוא לימד אותי שאשה צריכה להאמין בעצמה. לפני שפגשתי אותו לא העזתי לדבר, ובוודאי שלא להישיר מבט לבן שיחי. עוד כילדה דתיה פנטית אני זוכרת את עצמי צופה בשבת מהחלון באנשים הנוסעים לים או לבילוי אחר ואומרת לעצמי - גם אני רוצה. רק לקראת גיל שלושים הורדתי את הכובע. בעלי שהיה דתי קיבל זאת בהבנה. אחר כך הגיע השלב בו התחלתי להסתובב עם מכנסיים. לא פשוט היה למרוד ולהסתובב במכנסים וללא כיסוי ראש במקום בו גרנו, בשטחים, בישוב הדתי - 'עטרת'. ברגע מסוים הבנתי שבעצם ביני ובין בעלי אין כלום, והחלטתי כי ברצוני להתגרש ממנו. המחשבה על הגירושים קיננה בראשי במשך שנים ואף שיתפתי אותה, אך איש לא לקח אותי ברצינות. בסופו של דבר בגיל שלושים, כשאני כבר לא מגדירה את עצמי כבחורה דתיה , עזבתי עם שלושת ילדיי, לעיר מודיעין".

 

בודדה בעולם


הייתה זו הפעם השלישית בה יצאה חגית ממסגרת כדי להגיע ל'מקומות נפלאים'. הוריה שתמכו בהחלטתה להתגרש עזרו לה מאוד, שכן אבי הילדים שילם סכום זעום עבור מזונות. בשלב הראשון היא המשיכה בעבודתה בישוב 'שילה', אך הנסיעות הארוכות אל העבודה וממנה, בסטטוס החדש כאם חד-הורית, הפכו לבלתי אפשריות וחגית נאלצה לעזוב את עבודתה. עבודה חדשה, בתנאים הקיימים היא התקשתה למצוא.
"אבי הילדים כתנאי לכך שהילדים יישארו איתי, דרש שאשמור על השבת ועל הכשרות בבית ושהילדים יקבלו חינוך דתי", היא מספרת. "אני התמרדתי, משום שמבחינתי השארתי את הדת מאחור ויצאתי לדרך חדשה. על רקע זה התפתחו ויכוחים ומתחים. הלחץ, המתח, המעבר מהישוב 'עטרת' ל'מודיעין' והריחוק מאביהם היה קשה לילדים. הבת הבכורה (אז בכיתה ג') נחשפה לסיוטי לילה. בשלב מסוים פניתי לפסיכולוגית של בית הספר לקבלת ייעוץ והכוונה. במהלך השיחה, שיתפתי בתמימות, כי אם הדברים יימשכו כפי שהם אשקול להחזיר את הילדים לאביהם בישוב 'עטרת', מקום שהיווה עבורם קן חם ואוהב. למחרת היום בו התקיימה הפגישה ולתדהמתי, קיבל אבי ילדיי הודעה ממחלקת הרווחה בעיר מודיעין, בה נאמר שאם לא ייקח את הילדים, הם יועברו למשפחה אומנת...לאחר קיום אינספור פגישות, וללא שום בדיקה מעשית האם אני אכן מסוגלת לגדל את ילדיי, מותשת נפשית, הגעתי להחלטה כי כל מה שאני רוצה הוא טובת ילדיי ולכן הסכמתי להחזירם לאביהם. בערב אחד הגיע לביתי במודיעין אבי ילדי, מלווה בפקידת סעד לחוק נוער, אותה לא פגשתי מעולם, ופשוט חתמו את הגולל על פרק זה בחיי. זה היה ערב קשה ובלתי נשכח. יש לציין כי אני לא זכיתי בשום ליווי מצד שירותי הרווחה, בסיטואציה זו...איבדתי את ילדיי ובעקבות כך גם את תמיכת משפחתי, נותרתי בודדה בעולם".

 

 

"הגעתי לפת לחם"


עבור חגית הייתה זו תחילתו של מסע קשה ומתיש שנמשך מספר שנים, במהלכו הגיעה עד לפת לחם. היא עבדה בעבודות מזדמנות, עברה לגור בדירת חדר קטנה, במרתף, בה בקושי ניתן היה לזוז, ובוודאי לא כשהילדים הגיעו לביקור. הילדים, אגב, אהבו מאוד את החדרון הזעיר הזה וטענו שעבורם הוא כמו ארמון קטן.
"בתקופה זו, בתוך כל הכאוס, הבלגן והקשיים, בניתי לעצמי את חיי מחדש. בשלב מסוים, מאחר והנתק היה קשה מדי עבורם, חזרו הוריי להיות בקשר איתי. הם קיבלו אותי כפי שאני ואף חזרו לתמוך בי. במשך כל התקופה הקשה הזו הייתי צמודה לפסיכיאטר, מנהל המחלקה לבריאות הנפש במודיעין, איש מדהים, ששמר עליי ועזר לי בכל רגע בו הייתי על סף ייאוש".
ואז הגיעה יציאה נוספת מהמסגרת לעבר 'מקומות נפלאים', לפחות כך חשבה חגית.

 

"הפכתי אישה מוכה"


"בעלי השני היה אז גרוש טרי וסיפר שנפרד מאשתו על רקע של אלימות. אני שכמו תמיד, האמנתי שאף אחד לא ירצה בי, קיבלתי אותו לחיי. בינתיים מצאתי מקום עבודה מסודר שם עבדתי כשמונה שנים. הבוס שלי ומשפחתו חרדים, חוזרים בתשובה, היו עבורי כמשפחה. הרגשתי שמצאתי בית חם ואוהב. נכנסתי להריון, אך מאחר והייתי מטופלת בכדורים נגד דיכאון, אושרה לי הפלה ואף נקבע תאריך יעד. למרות הכל החלטנו אני ובעלי, להמשיך את ההיריון. הבוס החרדי לחץ עלינו להינשא, מכיוון שלא מביאים ילד לעולם ללא נישואין ואף חיתן אותנו במשרד, בנוכחות מצומצמת של המשפחה הקרובה בלבד. הבדיקות שנערכו במהלך ההיריון לא היו תקינות והחששות היו רבים, מה ייוולד והאם יהיה בריא ושלם? רק לאחר לידת בני הרביעי, מאיר-יהונתן, נשמתי לרווחה, אף שהובהר כי כרגע הכל בסדר ואין לדעת מה יהיה בהמשך".
בני הזוג עברו להתגורר להתגורר בחולון שכן אביו של הבעל חלה והוא רצה להיות קרוב למשפחתו. אלא ששם לרוע מזלה של חגית התפרץ אצלו שוב הצד האלים. ואם בתחילה הייתה זו אלימות מילולית, בהמשך המצב התדרדר.
"במשך שנים ספגתי אלימות מילולית קשה. חייתי עם האלימות עד הפעם הראשונה בה הפכה לאלימות פיזית, מה שהיה מבחינתי חציית קו אדום. אז עורבה משטרה והמצב הלך והתדרדר עד שבסופו של דבר כשמלאו לבננו, מאיר, 3 שנים עזבתי את הבית ואת בעלי ועברתי להתגורר עם בני בבית-דגן, ביחידת דיור. שוב התחילו  המחשבות, שוב שאלתי את עצמי מדוע זה מגיע לי? מה יהיה אתי כעת? אני כבר לא צעירה,  יש לי ילד קטן, אף אחד לא ירצה אותי, כנראה שאני אכן לא מספיק טובה. מהוריי שוב קיבלתי ביקורת, ושוב מצאתי את עצמי בנקודת שבירה. ואז התחולל אצלי שינוי נוסף - החלטתי לעבוד על עצמי ויצאתי לסדנאות להעצמה אישית, דרך חדשה וכלים חדשים שקיבלתי להתמודדות עם החיים. הסדנאות עזרו לי מאוד לאסוף את עצמי, להאמין בעצמי ולבחור את עצמי עוצמתית ואהובה בכל יום מחדש. חזרתי לאתרי ההיכרויות, יצאתי לדייטים והבטחתי לעצמי שאם אמצא אהבה אמיתית, אהיה מוכנה לעבור אפילו לחו"ל. אז פגשתי את בן זוגי הנוכחי, חוויתי התאהבות מופלאה".


קרן של אור


סוף סוף יצאה חגית והגיעה למקומות נפלאים למקום של אהבה, אבל גם אז לא היה פשוט. הבחור גרוש ומתגורר בקיבוץ יטבתה. חגית בילתה על הקו ת"א-אילת ברכב, פעמיים בחודש לפחות, עם בנה, מאיר, בן ה- 4 ובנסיעות הארוכות  אותן עשתה לא מעט, גילתה את המדבר והתאהבה בו. בסופו של דבר החליטה להקטין את המרחק הפיזי בינה ובין בן זוגה. מאחר ומראש הגדיר הזוג כי אינם רוצים חתונה וילדים, חיפשה לעצמה חגית מקום מגורים נחמד, פינה שקטה, בה תוכל להתגורר עם בנה לא רחוק מבן זוגה. המקום שנבחר, הכי קרוב ליטבתה ואחד היפים באזור היה - קיבוץ גרופית שם היא חיה עד היום.

"בעיותיי טרם נפתרו", היא מודה. "ההתמודדות היא קשה ויומיומית. אני משוחחת לא מעט עם פסיכולוג, מטופלת בכדורים, אך חזק מכל הוא הטיפול שלי בעצמי, באמצעות הצילום. סוף סוף אני מצליחה לחוות את המקומות הנפלאים אליהם מגיעים אם רק יוצאים...בשלב מסוים של המסע, עוד לפני הפרויקט הראשון, ביום קשה במיוחד, נכנסתי לרכב עם שקית כדורים ויצאתי למדבר במטרה לסיים את מסע חיי בנקודה זו. במקום לבלוע את הכדורים, לקחתי את המצלמה והתחלתי לצלם. המצלמה, למעשה, הצילה את חיי. כל יום הוא עבורי מלחמה חדשה ואני יוצאת לקראת כל יום כאילו היה קרב הישרדות, כשאני מטופלת, זקוקה לייעוץ, להכוונה, לחיזוקים ולמלא חום ואהבה, אך המסע שלי נמשך, אינני מוותרת, יצאתי שוב לדרך ואני מאמינה  שהטוב עוד מחכה לי!"


חדשות אילת - ערב ערב באילת  

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש