פרסומת
דלג

אין דבר העומד בפני האולטרה

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● 27/11/2019 08:41 ● מה נשמע 628
שלוש שנים אחרי שחלם לרוץ חצי מרתון (וחשב בטעות שהמרחק הוא 10 ק"מ...) ונגרר בריצת העשרה קילומטרים הראשונה שלו יד ביד על ידי מי שהפכה לאשתו, יכול עופר לקנר לחייך כל הדרך לסימון וי ענק על עוד אתגר בו עמד- והפעם ריצת אולטרה מרתון ’דרך הערבה’ למרחק של 100 ק"מ ● יומיים אחרי ההתאוששות הוא מספר איך נולד הרעיון המטורף, על המשבר שעבר בריצה "כתבתי לאביבה זהו אני גמור, לא יכול יותר" ונשבע שלפחות בשנים הקרובות הוא לא מתכוון לכוון כל כך רחוק "יש לי תואר לסיים" ● איש ברזל כבר אמרנו?
אין דבר העומד בפני האולטרה
צילום: מייק האק

ונתחיל בעובדה היבשה- עופר לקנר מאילת, ביום יום בעל חברה לפיקוח וניהול פרוייקטים בתחום החשמל והאחזקה, לא סיים ראשון את מרוץ האולטרה מרתון ’דרך הערבה’ למרחק 100 ק"מ.  הוא גם לא סיים אותו במקום השני ולמעשה עצר את השעון אחרי 14.5 שעות, חצי שעה בלבד לפני שסגרו את המסלול. ועדיין, דווקא בגלל שלא מדובר בספורטאי מלידה, ודווקא בגלל שהוא רץ הרבה יותר מאלו שסיימו לפניו, ואגב שלא תטעו, היו גם שסיימו אחריו- ההישג הענק הזה של עופר שווה אולי יותר מגביע. "מדובר בהישג שלפחות עבורי הוא דמיוני", מבהיר עופר יומיים אחרי שסיים את המירוץ המטורף וכבר הספיק להתאושש. ולא רק להתאושש אלא כהרגלו בקודש הוא כבר מתכנן להוסיף על הקעקוע שעל רגלו את המספר 100 ק"מ, ממש ליד ה- 50, 42, 10, כל המרחקים שכבר הצליח לגמוע בשלוש השנים האחרונות מאז התחיל לרוץ. הפעם הוא לא מסתפק רק בזה אלא מתכנן גם קעקוע על היד של המרוץ המטורף הזה, כדי שיוכל בכל פעם להעיף מבט ולהיזכר שאין דבר העומד בפני הרצון.

 

אתגר שקשה להפנים. עופר לקנר ● צילום: מייק האק

 

תנו לו במנטלי


שלוש שנים עברו מאז דגדג לעופר משהו בקצה האצבעות והוא החליט שהוא רוצה לרוץ. החלום שלו היה לרוץ חצי מרתון אלא שהוא טעה לחשוב שאורכו של חצי מרתון הוא 10 ק"מ והתאכזב לגלות כי הוא רחוק מקו המטרה שכן חצי מרתון אורך 21 ק"מ.... אלא שאז הוא הכיר את אביבה, מי שתהפוך לימים לאשתו (פרק ב'), ספורטאית בלב ובנשמה שהחליטה לעשות מעשה וגררה אותו במלוא מובן המילה לרוץ יחד איתה את המקצה למרחק 10 ק"מ במרוץ המדברי באילת. אלא שמאז זרמו הרבה מים לים סוף ועופר שנדבק בחיידק הריצה הפך לחצי מפלצת בתחום כשבמקום להתעייף ולהסתפק במה שכבר השיג הוא לא מצליח לעצור ומציב בפניו עוד ועוד אתגרים. הוא כבר רץ שלושה מרתונים רשמיים, שלא לדבר על זה שבמהלך האימונים לאתגר המטורף של 100 הק"מ הוא רץ במשך שלושת החודשים האחרונים מרתון עצמי כמעט בכל סוף שבוע, הוא רץ חצאי מרתון (על קו הסיום של חצי המרתון שרץ עם אביבה בירושלים הוא הציע לה נישואין), לפני שנתיים רץ בתחרות 'מהמדבר לים' את מרוץ האולטרה מרתון הראשון שלו למרחק 50 ק"מ ואז סימן לעצמו חלום חדש לעשות את תחרות איש הברזל המלאה שכוללת שחייה למרחק 3.8 ק"מ, רכיבה על אופניים למרחק 180 ק"מ וקינוח בריצת מרתון- 42 ק"מ. אז הוא קנה אופניים, התאמן והתאמן וגם השתתף בטריאתלון מלא ובחצי תחרות 'איש הברזל' בדרך למטרה המלאה שאין ספק שהיה עומד גם בה, אלא שרגע אחרי שכמעט התרסק במפגש על הכביש עם משאית והבין עד כמה התחום מסוכן כשחבר לענף נהרג בתאונה ועוד ועוד מכרים נפצעו קשה, בעצה אחת עם אביבה יקירתו הוא החליט לתלות את נעלי הרכיבה ולהיפרד ולחזור לטירוף הריצה. אלא שאפילו הוא לא יכול היה לדמיין אז לאיזה מרחק יכוון הפעם.
"ואז לפני כ – 11 חודשים נפגשתי עם לב, חבר טוב שהכרתי מאז הריצות, ופתאום זה קרה. שאלתי אותו מה הוא אומר על ריצת 100 ק"מ ומאחר ולב כבר עשה את זה, החלטנו ללכת על זה ביחד, כי לי לפחות היה ברור שבלעדיו זה לא יקרה. לחצנו יד ואחרי חצי שעה נרשמתי לאולטרה ערבה".

אם תשאלו אותו היום, עופר יודה שלא חלם לאיזה טירוף של אימונים ההחלטה הזו הובילה אותו. בניצוחו של המאמן קובי אורן אולטראיסט בעצמו ופסיכולוג, כבר באימונים חתם עופר על הבלתי יאמן. 
"שיהיה ברור", הוא ממהר לסייג, "אותי הזמן אף פעם לא עניין אלא העניין המנטלי. אני שונא לרוץ מהר, אבל לסיים 100 ק"מ זו הייתה פנטזיה שהייתה חייב לנסות...".

 

סלפי בדרך עם לב, החבר לרעיון

 

מי אמר 100 ק"מ?


אחרי 9 חודשי אימונים מפרכים סוף סוף הגיע היום. "המרוץ שלנו התחיל בנחל חיון, 7 ק"מ דרומית לכושי", מסביר עופר ונעצר לרגע כדי לא להאמין שוב, "יוווו ברכב זה מרחק מטורף אז בריצה? ועוד בשטח ובתוואי שטח לא פשוט? הזוי...". והוא ממשיך בתיאור המסלול: "רצנו בשטח לאזור תמנע שם הייתה עליה מטורפת, עשינו סיבוב בסיב האגם, טיפסנו כמה הרים והלאה לכיוון אילת כשנקודת הסיום הייתה ליד חוף הדתיים בעיר".
כיאה למטורפים התקבצה קבוצה לא גדולה של כ – 30 רצים על קו הזינוק בשעה 04:00 לפנות בוקר. "היה קר, חשוך, היינו עם פנסים על הראש, אבל אין ברירה אחרת כשאתה אמור לרוץ כל כך הרבה שעות. אם הדיבורים היו על 26 מעלות בצהריים הרי שביום הזה החום לא שיחק לטובתנו והטמפרטורות טיפסו עד ל- 35 מעלות, מה שגרם ללא מעט רצים לפרוש. וזהו יצאנו לדרך ושיהיה ברור שלאורך הערב שלפני וגם תחילת הריצה אתה עדיין לא מבין לקראת מה אתה הולך ואתה לא מעכל את מה ששמת לעצמך כמטרה. עבורי וגם עבור לב זו הייתה הפעם הראשונה של ריצה 100 ק"מ. הוא כבר רץ 70, אני 50 אבל אמרנו יחד נצליח. האדרנלין היה בשיאו אבל כבר בהתחלה היה ברור שקצב היעד שקבענו יהיה חייב להיות איטי יותר. רצנו והכל היה ורוד. מחקנו, דיברנו ואפילו הצטלמנו סלפני אלא שבסביבות הקילומטר ה – 40 בגלל תוואי השטח, הצורך לדלג בין אבנים, מעבר לחול ים וכל מיני שינויים הרגליים התחילו לכאוב. בקילומטר ה – 45 פגשתי את אביבה יקירתי שחיכתה לנו בתחנה של יטבתה ואז הטמפרטורות התחילו לטפס. ככה זה המשיך מגניב עד לקילומטר ה – 50 אז התחיל להיות קשה יותר ואין לי ממש מושג למה כי באימונים עשיתי דברים קשים יותר כדי להרגיל את הגוף. בקילומטר ה-55, ממש כמו בסרטים, אני לא יודע ולא מבין למה, נכנסתי לסוג של דיכאון שזהו אני לא מצליח לעמוד בזמן הסגירה של התחנות שבדרך. חשוב להבין שהוגדרה תחנת רענון בדרך, שמי שלא הספיק להגיע אליה תוך 12 שעות מרגע היציאה לדרך הוצא מהתחרות. ביקשתי מלב ושמואל, חבר נוסף שפגשנו בדרך, לא לחכות לי. הבהרתי להם שלא משנה מה קורה איתי אני ממשיך בכל מקרה אבל לא רציתי להרוס להם. נכנסתי למדרון תלול של דיכאון עצמי ולא עזר שלב חישב בשעון ואמר לי שאנחנו נספיק. 

 

“הפירגון ממנה הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה”. אביבה ועופר

 

כל גבעה נראתה כמו הר ענק


אם זה לא הספיק בדיוק הגענו לעלייה התלולה לכיוון תמנע בקילומטר ה – 56 ושם היה לי קשה ברמה שלא דימיינתי. אתה יודע שבדרך יש משברים, אבל לכזה משבר אף פעם לא הגעתי. הרגליים כאבו, לא היה לי טיפת כוח בגוף והראש כל הזמן הזכיר לך שלא יעזור כלום אתה לא עומד בזמן. העלייה נדמתה כמו שנתיים. חשבנו שנסיים אותה, נגיע למעלה, נאכל משהו ונמשיך, אבל זה לא עבר. הייתי גמור. במלחמה מטורפת עם עצמי ואתה יודע שבדרך מחכה לך עוד הר ובכלל, כל גבעה נראתה הר ענקי וזה לא שיש לך עוד קילומטר לשרוד אלא למעלה מ-40 ק"מ לעבור איך שהוא. אבל איך? אז פתחתי בנקודת השבירה הזו את הפלאפון וכתבתי לאביבה: "אני גמור, שבור, לא יודע מה לעשות ובערך הרגתי אותה. היא ניסתה לעודד וכתבה לי שאחשוב אולי זה הזמן לעצור, אבל אני לא הייתי מוכן לחשוב על זה בכלל. הסתכלתי על כתובת שהבנו תשלי כתבו לי על היד- "גאות בך", חשבתי על אמא שלי שהגיעה שלושה ימים קודם מארצות הברית כדי להיות לצידי ועל אביבה שליוותה אותי לאורך כל הדרך והיה לי ברור שלא משנה מה קורה אני לא עוצר. כיביתי את הפלאפון. כשהגענו לאזור עמודי שלמה שלחתי יד לתיק ונגעתי בספר התהילים הקטן שאביבה שמה לי. עם קשר או בלי קשר, פתאום הכל השתחרר. נתתי צעקה של החיים: "הכל בראש, קדימה ברבאק" וחזרתי לרוץ. זה היה כאילו יש נתק בין הראש לבין הכאבים. ככה המשכנו הלאה עם אנרגיות מדהימות. עברנו תחנה ועוד תחנה, לתחנה שלא האמנו שנגיע תוך 12 שעות, הגענו תוך 11 שעות. הבנו שגם אם נמשיך בריצה והליכה נצליח לסיים חצי שעה לפני הסוף וזה עודד אותנו. וכל גבעה הופכת להר והקושי בלתי נתפס ובטח שאי אפשר לתאר אותו במילים והחושך יורד והפנסים הדולקים חוזרים לראש. על כביש הערבה שמעתי צפצופים, זו הייתה אביבה שקלטה אותנו בדרך. קילומטר וחצי לסיים אשתו של לב חיכתה לו ואני השארתי אותו איתה וכל מה שרציתי היה לפתוח ולרוץ לקו הסיום. אז רצתי. שעון הדופק שלי צפצף והתריע על מהירות ואני אמרתי לעצמי שלא אכפת לי בשלב הזה השעון ולא אכפת לי כלום רק לסיים.  הגעתי לשער הסיום, הרמתי את הידיים גבוה והבנתי שעשיתי משהו שאף פעם לא ממש אצליח להבין. נפגשנו בסיום לב ושמואל שכולנו סיימנו בהפרשים קטנים אחד מהשני ונשבענו שבחיים לא נעשה את הטירוף הזה שוב. אלא שכבר ביום שאחרי, כשישבנו על כוס קפה, התחלנו לחשוב מה יהיה אם....את מבינה, כל הכאב והסבל הופכים לך בראש לחוויה וזיכרון רחוק כאילו זה היה מזמן. לא לחינם יש מי שמשווה אתגרים כאלו ללידה. את סובלת כל הדרך, יולדת, נשבעת שבחיים לא תלדי שוב, אבל שוכחת וחוזרת לאותה נקודה", הוא מספר בחיוך. 

 

“זמן לא עניין אותי, רק הניצחון המנטאלי”. על קו הסיום

 

כל המחסומים נפרצו


אני מבקשת מעופר שישחזר מה עבר לו בראש ברגע הסיום.
"וואו זו ההבנה שעשית את הבלתי ייאמן. שניצחתי את כל המחסומים שיכולתי להציב בפני ושעשיתי משהו בלתי נתפס. ושלא יהיה לא ברור עבדתי מאוד קשה בדרך. חודשים של אימונים קשים. חמישה אימונים מפרכים בשבוע. רצתי בחום, בקור. היו אימונים שיצאתי אליהם בלילה, חזרתי הביתה אחרי שלוש שעות חיכיתי מעט ואז שוב לרוץ והיו שבירות באימונים ופציעות וכאבים אבל לא ויתרתי כי המטרה הייתה חזקה. כשעופר מדבר על גודל ההישג עבורו יש שם עוד שניים בלעדיהם הוא מבהיר כל זה לא היה קורה. "אין דברים כמו אביבה אשתי. היא כל מה שהייתי צריך בחיים ובזוגיות. לא הייתי הולך על האתגר הזה אלמלא התמיכה שלה וזה לא היה פשוט. אימונים של 11 חודשים ואינטנסיביות גבוהה בשלושת החודשים האחרונים. כגרוש כשהבנות מגיעות אלי אחת לשבוע ואני יוצא לאימון בבוקר וחוזר בצהריים ברור שלא הייתי עושה את זה אם לא הייתי יודע שהן בידיים הכי טובות שיש והיא אומרת לך רק לך תרוץ. זה להבין שבכל התקופה הזו היו המון ויתורים מצידה רק כדי שאני אצליח. אז נכון שאנחנו צוחקים ואני 'מאשים' אותה היום שהכל בגללה כי היא הכניסה אותי לזה, אבל שיהיה ברור שאי אפשר להתאמן בכאלו עוצמות אם אין לך ראש שקט ותמיכה מלאה".
המנוע השני שהוא חלק בלתי נפרד מהצלחתו של עופר הוא המאמן קובי אורן. "תאמיני לי אני לא יודע מאיפה הוא נפל עלי. הכרתי אותו כדמות הירואית של אדם שעושה דברים בלתי נתפסים. לחשוב שבמשך חודשיים הוא רץ בכל יום 100 ק"מ שאני בקושי הצלחתי לעשות פעם אחת...כך או כך מרגע שיצאנו לדרך משותפת הוא היה הכל בשבילי. העובדה שהוא פסיכולוג קליני סייעה לא מעט בחיזוקים הנפשיים שלו. לא משנה באיזו שעה הוא תמיד היה שם בשבילי למרות המרחק, מחזק, נותן לי לראות תמיד את הטוב בכל דבר ולא מאפשר לי ליפול".

 

את ה-166 ק”מ ירוץ אולי בעוד 5 שנים


מה הלאה?
עופר צוחק: "היה לי חלום להגיע ל-166 ק"מ, אבל אביבה סייגה את הרעיון והודיעה לי שאת זה אני אעשה בגיל חמישים וזה אומר עוד חמש שנים. בינתיים אני חייב להשקיע בלימודים ולסיים את התואר הראשון באוניברסיטה הפתוחה שאני גורר כבר 7 שנים. בינתיים נרוץ קצת מרתונים, בסוף השבוע אני רץ עם אביבה את חצי המרתון המדברי באילת והיי, למרות ההנאה והטירוף אסור לשכוח שעם כל הכבוד ריצות למרחקים כאלו ארוכים לא הכי בריאים לגוף וזה בלשון המעטה. אז איך אני אומר- השמיים הם הגבול וכרגע אני לא חותם על שום דבר. אנשים שואלים אותי עופר איך אתה עושה את זה? ואני עונה- צעד אחר צעד"...

 

 אלופים מקומיים


בתחרות האולטרה מרתון ערבה שהתקיימה בסוף השבוע היו לאילת עוד שני נציגים שסיימו במקומות הראשונים. חגי סלע ואוריין הרץ שגמעו את המרוץ למרחק 55 ק"מ. ראו הרחבה בעמודי הספורט בסוף העיתון.
 


חדשות אילת - ערב ערב באילת    

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש